עבדים ונאמנים

1 קורינתיים 4:1-5

מאת דוד סטריין

האם תפנו עכשיו, נא, אל עותקי דבר אלוהים ותפנו איתי אל האיגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתיים, 1 קורינתיים פרק 4; עמוד 953 בתנ"ך של הכנסייה. 1 קורינתיים פרק 4. נקרא יחד את חמשת הפסוקים הראשונים. לפני שנעשה זאת, ברגע שיש לכם התנ"ך פתוח, האם תשפילו את ראשיכם איתי ונצטרך להתפלל יחד? נצטרך להתפלל!

הו' אלוהים, אנו מודים כי אנו זקוקים לשמוע אותך מדבר ואנו נוטים, כאשר אתה פונה אלינו, לשמוע רק את אשר אנו רוצים לשמוע או לעוות את האמיתות שהדבר שלך מביא אלינו או לשקוע את קולך על ידי הקשבה לקולות אחרים התחרים על תשומת לבנו. ולכן עכשיו, כאשר אנו מתאספים כאן בנוכחותך, אנו מבקשים ממך, נא, לשפוך את הרוח הקודש כדי שדברך יהיה נשמע בבירור ויאיר את החשכה שבלבנו וייתן חיים ללבבותינו על ידי הובלתנו אל ה' ישוע. כי אנו מבקשים זאת בשמו, אמן.

1 קורינתיים פרק 4 בפסוק 1. זהו דבר אלוהים הקדוש:

כך יש לראות אותנו, כעבדי המשיח ונאמני סודות אלוהים. יתר על כן, נדרש מן הנאמנים שימצאו נאמנים. אבל אצל me זה דבר קטן מאוד שאני אשפט על ידיכם או על ידי כל בית דין אנוש. למעשה, אינני שופט את עצמי. כי אינני מודע לכלום נגדי עצמי, אבל אינני זוכה על ידי כך. ה' הוא השופט אותי. לכן אל תשפטו לפני הזמן, לפני בוא ה', אשר יגלה את הדברים הנסתרים בחשכה ויגלה את מחשבות הלב. אז יקבל כל אחד את שבחו מאלוהים.

אמן, ואנו משבחים את אלוהים כי הוא דבר בדברו הקדוש והבלתי טועה.

אני תוהה אם אתה זוכר את הרגעים האלה ביום שני, 29 באוגוסט 2005, כאשר הוריקן קטרינה התחיל לפגוע בחוף הדרומי של מפרץ מקסיקו. ביום ההוא, האלוף, מת'יו ברודריק, היה בתפקיד במרכז לפעולות ביטחון המולדת, אשר אחראי להעריך כל איום מכל סוג שהוא על ביטחון לאומי, בין אם זה טרור או אסון טבע, ולאחר מכן להעביר אותו לבית הלבן בסוף היום. וכאשר דו"חות על הצפות בניו אורלינס החלו להגיע למשרדו לאורך היום, ברודריק וצוותו, כפי שניתן לצפות, עקבו אחר המצב מקרוב. אבל הדו"חות היו סותרים. אז מאוחר יותר ביום, דו"ח אחד של פמה הצהיר כי 75% מהעיר היו אז תחת מים. אבל בשעה עשר-שלושים באותו לילה, כאשר הם הדליקו את הטלוויזיה, שידור אחד הראה אנשים עושים מסיבת הוריקן ברובע הצרפתי. הדו"חות היו סותרים. ובאותו רגע, ברודריק קיבל החלטה גורלית. הוא הלך הביתה. הוא הסתכל על כל הדו"חות הסותרים והגיע למסקנה שאין לו שום דבר מוגדר להעביר לבית הלבן והם נראו כאילו הם נהנים מהחדשות אחרי הכל, אז הוא הלך הביתה. שיקול הדעת שלו היה פגום קשות, עם תוצאות אסוניות, כפי שאנחנו יודעים עכשיו.

יכולת קבלת החלטות היא בסיסית לחיינו. היא חיונית, באמת, האם לא? אנחנו לא יכולים לשרוד בלי היכולת להעריך ולהסיק ולהגיע למסקנות זהירות והחלטות אלף פעמים בכל יום על דברים גדולים וקטנים. אבל סיפורו של האלוף, מת'יו ברודריק, מזכיר לנו, לפעמים יכולתנו לשיקול דעת תקין יכולה להיות נפגעת קשות עם תוצאות קטסטרופליות. השליח פאולוס ואפולוס וקפאס היו קורבנות של שיפוטים מוטעים בידי הקורינתי. ופאולוס כותב בקטע שלנו לא רק כדי לתקן את הרישום במקרה שלו אלא כדי לעזור לקורינתי למצוא דרך טובה יותר.

בואו נשקול את המעבר ביחד – 1 קורינתיים 4:1-5. אני רוצה שנשים לב לשלושה דברים כאן. ראשית, בפסוקים 1 ו-2, לנוכח שיפוטיהם, פאולוס מלמד את הקורינתיים איך הכנסייה צריכה להתייחס למשרתי הבשורה; פסוקים 1 ו-2. אחר כך בפסוקים 3 ו-4, הוא מלמד אותנו איך משרתי הבשורה, ולמעשה איך כל נוצרי, צריכים להתייחס לעצמם. ולבסוף, בפסוק 5, הוא רוצה שנבין כי הדעה היחידה שבאמת משנה היא איך אלוהים רואה אותנו כולנו; איך אלוהים רואה אותנו כולנו.

איך הכנסייה צריכה להתייחס למשרתי הבשורה

בואו נשקול את הפסוקים 1 ו-2 איתי ראשית. הנה איך הכנסייה צריכה להתייחס למשרתי הבשורה. פסוק 1, "כך צריך לראות אותנו," אומר פאולוס. "כעבדי ישו ונאמנים על סודות אלוהים." רבים מהקורינתיים לא חשבו על השליח פאולוס בכלל, האם הם? למעשה, ב-2 קורינתיים פרק 10 ופסוק 10, יש לנו דוגמה לסוג של דברים שהם אמרו על פאולוס. פאולוס שמע אותם אומרים זאת והוא מדווח על כך ב-2 קורינתיים 10:10. זהו סוג של דבר שהם אמרו: "מכתביו כבדים וחזקים, אבל נוכחותו הגופנית חלשה ודבריו אינם חשובים." במילים אחרות, "הוא מדבר משחק טוב במכתביו, אבל כשהוא מופיע בעצמו, לבסוף, הוא כל כך לא מרשים. איזה משקל קל! מי היה מקשיב לשליח פאולוס?" זו דוגמה לשיפוטיותם ולזלזולם כלפי פאולוס.

ורק כהערת אגב, לפני שנראה איך פאולוס מתקן את חשיבתם, האם לא תמצאו את זה מועיל לראות אפילו כנסייה של הברית החדשה כמו זו כאן במצב של בלבול? אני מוצא את זה מועיל מאוד, כי ייתכן שיש כמה מאיתנו כאן הבוקר שלוקחים פגיעה גדולה מכישלון הכנסייה לחיות על פי המסר שלה. אתם עשויים להיאבק עם הצביעות והחוסר כנות והשיפוטיות שראיתם בכנסייה. ואתם צודקים בהחלט להיות מאוכזבים מזה. השליח פאולוס היה מאוכזב מזה כשהוא פגש את זה בקורינתוס. אבל כאשר התנ"ך מראה לנו את הפגמים של הכנסייה, כמו שהוא עושה כאן ב-1 קורינתוס בצורה ברורה מאוד, הוא שואף לא רק לתקן את הפגמים האלה אלא גם ללמד אותנו לתרגל סבלנות עם הכנסייה כאשר אנו רואים את הפגמים האלה. הוא שואף להזכיר לנו שהמאבקים של הכנסייה היום הם כמו המאבקים של הכנסייה אז.

הכנסייה מלאה חוטאים וצבועים

ולכן לא צריך להיות מופתע כל כך שהכנסייה מלאה היפוקריטים, הלא כן? כמו אני, אולי כמו אתה – רמאים, אנשים מתפשרים. אחרי הכל, האם הכנסייה לא המקום הטוב ביותר עבורנו, עבור היפוקריטים ורמאים וכישלונות? היכן עוד צריך להיות להם? האם הכנסייה לא המקום הטוב ביותר עבור אנשים כמונו? אז על כל פנים, אני חושב שאפולוס היה אומר לנו, "על כל פנים, בואו נבקר את הכנסייה על כישלונה להיות כל מה שהיא צריכה להיות, אבל לא נהיה מופתעים כאשר אותם מאבקים ישנים שפגעו בכנסייה בימי אפולוס ממשיכים לפגוע בכנסייה גם בימינו." במקום זאת, בואו נלמד לתרגל סבלנות אחד עם השני, ונגיד כי בעודנו יכולים לקחת פגיעה גדולה מן הפגמים שאנו רואים בבירור אצל אחרים, ייתכן שלא נראה את התמונת ראי של אותם פגמים בבהירות כזו בקרב עצמנו. ולכן עלינו לתרגל סבלנות. הכנסייה תמיד נאבקת כי הכנסייה מלאה חוטאים והיפוקריטים וכישלונות כמוני וכמוך. זה היה בימי אפולוס; זה גם בימינו.

עבדים לכולם

ובכן, בקורינתוס בפרט, הם שפטו את פאולוס באופן קשה מאוד ולא בצדק. ולכן הוא מתקן את חשיבתם בזהירות. ראו מה הוא אומר בפסוקים 1 ו-2. עלינו לראות בו ובמנהיגים האחרים עליהם הקורינתים רבו, עלינו לראות בהם קודם כל "עבדי ישוע המשיח", ולאחר מכן "נאמנים על סודות אלוהים". תחשבו על המילה הזאת, "עבדים", קודם כל. היא מילה יוצאת דופן; לא המילה הרגילה ל"עבד". היא המילה ביוונית, "ypiretis". במקור היא התכוונה ל"חותר תחתון"; עבד גלריה על הסיפון התחתון של ספינה עתיקה. כבולים למשוטים שלהם, הם חייבים למשוך את המשוטים לפי תיפוף התופים של המפקד. עכשיו, עד הזמן שפאולוס כתב את האיגרת הראשונה לקורינתים, "ypiretis" היה באמת כל סוג של עבד בכלל, אבל הוא עדיין מעביר את התחושה הזאת של שירות שפל, נמוך וצנוע. זה מה שמשרת הוא, אומר פאולוס - עבד גלריה, מושך במשוט שלו לפי תיפוף התופים של האדון. עבד של כולם.

נאמנים על סודות אלוהים

ואז פאולוס אומר שהוא גם נאמן. זהו תמונת מילה נוספת, הפעם של עבד בית אשר הוטל עליו ניהול המשאבים של בית או אחוזה יוונית-רומית עתיקה. הם היו צריכים להפיץ את המשאבים האלה בחוכמה ובעדינות. משרתי אלוהים, אומר פאולוס, הם "נאמני סודות אלוהים". עכשיו, כשפאולוס מדבר על, והברית החדשה מדברת על, "סוד", זה לא אומר משהו כמו רומן של אגאתה כריסטי, אתם יודעים, שבו צריך לשחק בלש ולנסות לפתור את זה. זה לא מהו סוד בברית החדשה. זה לא אומר סוד שנסתר מעינינו, אלא התייחסות לבשורת ישוע המשיח שפעם הייתה מוסתרת אך נחשפה כעת לשליחים ונכתבה לנו בכתבי הקודש. השליח פאולוס עצמו דיבר על כך בחזרה בפרק 2, פסוק 7. "אנו מוסרים", הוא אומר, "חוכמת אלוהים סודית ומוסתרת, אשר אלוהים החליט לפני הדורות לתפארתנו". ואז הוא אומר בפסוק 10, "את הדברים האלה גילה לנו ברוחו". זה מהו סוד! זה קשור לבשורת ישוע המשיח.

וכך כאשר פאולוס קורא לשרתי האל, "אחראים על סודות אלוהים", הוא נותן לנו תיאור עבודה. הוא אומר שזו המשימה הבסיסית של השר, כמו אחראי במשק בית עתיק, להפיץ את סודות אלוהים. כלומר, להטיף את הבשורה, להאכיל את בני המשק בית, לספק להם את משאבי דבר אלוהים לצורך הזנה והספקתם. עשויים להיות אלף משימות אחרות שדורשות את תשומת לבו של השר, אך אם הן מותרות להסיח את דעתו מכך, אם הן מחלישות את יכולתו לעשות זאת, הוא אינו מקיים את קריאתו להיות אחראי על סודות אלוהים כפי שעליו. עליו לפתוח את התנ"ך, להסביר את הכתובים, להטיף את המשיח מדבר אלוהים. אז הוא מושיט, עבד גלריה, מושך את משוטו לפי תיפוף התוף של המלך ישוע, תוף אדוניו. והוא אחראי, דואג למשק בית האמונה, מפיץ בחוכמה את בשורת החסד לעם אלוהים.

אליסטר ביג, אני חושב שזה היה הוא, אני חושב שהוא מסכם את הרעיון הגדול כאן ממש טוב כאשר אמר ש"שרי הבשורה הם עבדי הכנסייה אבל הכנסייה אינה אדוניהם". שרי הבשורה הם עבדי הכנסייה, אבל הכנסייה אינה אדוניהם. אנו עובדים לישוע, מושכים את המשוט לפי פקודתו, משרתים את הכנסייה בדברו, על פי עיצובו. אנו משרתים את הכנסייה, אבל זה ישוע המשיח, לא הכנסייה, שהוא אדונינו. בוודאי, פסוק 2, אחראים, שרים כמו אחראים, נדרשים להיות נאמנים, מהימנים, חרוצים במשימתם. אבל זה המידה של איכותו של אחראי. האם הוא נאמן? האם הוא מהימן? אין זה קשור לכוח הדינמי של אישיותו או ללטישת הרטוריקה של נאומו. האם הוא נאמן? זו השאלה המרכזית.

עתה תוכלו לדמיין את האתגר של תורה זו עבור הקורינתיים אשר דירגו את השרים על פי הפאר והאומנות של נאומיהם הציבוריים. הם רצו כוכבי רוק וסלבריטאים, לא עבדי גלריה ומשרתים ביתיים. אבל השרים אשר אלוהים יברך, פאולוס מלמד אותנו, השרים אשר הכנסייה צריכה, הם משרתים נאמנים המפיצים את מסתורי אלוהים, את דבר המשיח, את הבשורה של החסד, בקפידה עבור התזונה היומית של עם אלוהים. הנה איך הכנסייה צריכה להתייחס לשרים. אנו עבדי גלריה, משרתים ביתיים. אנו משרתים את הכנסייה לפי צו ופקודת ישוע המשיח אשר הוא אדוננו.

איך משרתי הבשורה וכל נוצרי צריכים לראות את עצמם אבל אז שנית, פאולוס אומר לנו איך משרתי הבשורה, ובהרחבה איך כל נוצרי, צריכים לראות את עצמנו. איך הכנסייה צריכה לראות את משרתי הבשורה, אבל עכשיו איך משרתי הבשורה צריכים לראות את עצמם. תראו איתי את הפסוקים 3 ו-4. הפסוקים 3 ו-4. למעשה יש שלושה אולמות משפט בתוך חמישה פסוקים אלו. אני רוצה שנחשוב על שני הראשונים שבהם ואנחנו נגיע לשלישי בעוד כמה רגעים. שני הראשונים נמצאים כאן בפסוקים 3 ו-4. אולם המשפט הראשון שפאולוס מזכיר, האם אתם רואים אותו בטקסט, הוא אולם המשפט של דעת הקהל. "אבל אצלי," פסוק 3, "אבל אצלי, זה דבר קטן מאוד שאני אשפט על ידי אתם או על ידי כל בית דין אנוש." פאולוס נשפט באולם המשפט של דעת הקהל בקורינתוס. בכל שבוע שהיה פאולוס בקורינתוס, בבית אחר בית סביב הכנסייה, תוכלו להיות בטוחים שמנה עיקרית אחת הוגשה לארוחת צהריים ביום ראשון. אתם יודעים מה המנה הזאת, לא? היא הייתה כנראה מעדן בקורינתוס. מה הם אכלו לארוחת צהריים ביום ראשון אחרי הכנסייה בכל שבוע שפאולוס היה איתם? הם הגישו ערימה של רוסט פרש, לא? אני תוהה אם זה מעדן שאתם נהנים ממנו. אל תענו על זה. אני לא רוצה לדעת! ובכן, הם היו לוקחים את משרתו לפרק עם ביקורת, מרירות, שיפוטיות - אולם המשפט של דעת הקהל.

בית המשפט של המצפון הפרטי

ויש עוד בית דין אחר. האם אתה רואה אותו בנוסח? פאולוס מזכיר אותו. לא רק בית הדין של דעת הקהל אלא בפסוקים 3 ו-4, בית הדין של המצפון הפרטי. "אני אפילו לא שופט את עצמי," הוא אומר, "כי איני מודע לכלום נגדי עצמי אבל איני זוכה על ידי כך." בבית הדין של מצפונו, בזמן שהוא אינו מודע לכלום ספציפי שיכול להרשיע אותו, הוא יודע כי פסק הדין הפרטי שלו, הערכתו את עצמו, בקושי אמינה יותר מהשפטים המוטים של הקורינתי. ואני רוצה שנשים לב בזהירות כיצד פאולוס מתמודד עם פסקי הדין של שני בתי הדין. מאידך גיסא, הוא אומר, "זה דבר קטן מאוד להיות משפט על ידיכם בבית הדין של דעת הקהל. ומאידך גיסא," הוא אומר, "אני אפילו לא בוטח בשפטים שלי על עצמי בבית הדין של המצפון הפרטי." ברור, הוא לא שם הרבה ערך בפסקי הדין של אף בית דין, האם הוא?

חופש מהפחד משפטם של אחרים

וכך הנה השאלה שלי! כשאני לוקח את כל זה בחשבון, כשאני רואה כיצד פאולוס מתנהג בעצמו לאור פסק הדין של דעת הקהל ואפילו פסק הדין של מצפונו, הנה השאלה שלי! הנה מה שאני באמת רוצה לדעת! אני רוצה לדעת, "איך אתה עושה את זה, פאולוס? איך אתה עושה את זה?" האם לא תרצה להיות חופשי מהפחד מפני השפטים של אנשים אחרים? לא מוטרד משפטיהם עליך? או איך לגבי חופש מהטיראניה של התוכחה העצמית או מעוררות היתממות של ביטחון-עצמי? שתי הדברים שפאולוס נראה להימנע מהם בנוסח שלנו באופן נפלא. איך הוא עושה את זה? "אני לא אכפת לי אם אתה שופט אותי, ואני אפילו לא בוטח בשפטים שלי על עצמי." הנה איך משרתי השירות צריכים להתייחס לעצמם – לא מונעים מפחד האנשים ולא משועבדים לדרישות של האגו. והנה מודל שאני חושד כי כולנו נרצה לראות את עצמנו – לא מוטרד ממה שאנשים אומרים עלינו ולא לרגע אחד מאמין בפרסומת שלנו.

עתה נהיה כנים – האם זה לא קשה להשיג? האם אנחנו לא מוצאים את עצמנו מתכווצים מפחד משפטים של אנשים אחרים או פצועים עמוקות כשאנחנו שומעים אותם? מושפעים ומוחזקים על ידי מה שאנחנו מודאגים שאחרים יאמרו עלינו? או חיים תחת עריצות הנוירוזות הפנימיות שלנו? האם זה לא קשה לעשות, מה שאפולוס נראה לעשות בקלות כאן בפסוקים אלו? אני אוהב לספר לסטודנטים בסמינר כי שרים צריכים לפתח עור עבה ולב רך. עור עבה ולב רך. אבל לעתים קרובות מדי, יש לנו עור דק ולב קשה. כך ששרים עם עור דק, כל מילה פוגעת, כל הערה צורמת חודרת ופוצעת. אבל אם ליבנו קשה, אנחנו לא לומדים שיעורים, אנחנו לא ניתנים ללימוד, והפצעים שאנחנו מקבלים בקושי מניבים פרי במשרד יעיל. מה שאנחנו צריכים זה עור עבה ולב רך. אפולוס נראה מודל לכך כאן, האם לא? יש לו עור עבה. "זה דבר קטן שאני אשפט על ידי אתכם." יש לו לב רך. "אני אפילו לא שופט את עצמי. אני לא בוטח במשפט שלי. אני לא מקשיב לאגו שלי. אני ניתנה ללימוד." יש שם ענווה. אבל גידול עור עבה ולב רך לא קל. אז איך אפולוס עושה זאת? איך נוכל לעשות זאת?

איך אלוהים רואה את כולנו

זה מביא אותי לנקודה האחרונה! היש רצון להסתכל איתי על פסוק 5? הוא סיפר לנו איך הכנסייה צריכה לראות את משרתי הבשורה, הוא סיפר לנו איך משרתי ואחר כך כל נוצרי צריך לראות את עצמו; עכשיו הוא אומר לנו כי מה שבאמת חשוב לרובנו הוא איך אלוהים רואה אותנו. הנה בית המשפט השלישי בקטע שלנו. זה בעצם היחיד שממש חשוב. האם אתה רואה את זה בפסוק 5? "לכן, אל תשפטו לפני הזמן, לפני שיובא האדון, אשר יגלה את הדברים הנסתרים כעת בחשכה ויגלה את מחשבות הלב. אז יקבל כל אחד את שבחו מאלוהים." אל תשפטו לפני הזמן, אומר פאולוס. הוא מהדהד את המילים המוכרות מאוד של ישוע, "אל תשפטו, פן תישפטו." מילים אהובות באקלים התרבותי הנוכחי שבו אנו חיים. לעתים קרובות, הם נלקחים לומר כי אסור לנו לשפוט מוסרית; שיפוטים מוסריים, אנו אומרים, הם מחוץ לתחום. "אל תשפט. לקרוא למשהו נכון ולמשהו אחר לא נכון הוא שיפוטי ולא אוהב," אנו אומרים.

זה ברור שאין זה מה שאול התכוון אליו כאן, כי אם תסתכלו על הפרק הבא, אנו רואים אותו מבצע שיפוטים מוסריים חזקים מאוד, ומזהיר את הכנסייה לתרגל משמעת כנסייתית במקרה של זנות. ולמעשה, בפסוק 3 של פרק 5, הקשיבו לשפתו של אול. הוא אומר, "כבר פסקתי דין על מי שעשה דבר כזה". אז אול לא אומר כאן כשהוא אומר לקורינתיים לא לשפוט לפני הזמן, הוא לא אומר אל תעשו שיפוטים מוסריים; גם הוא לא אומר אל תעשו שיפוטים תיאולוגיים. בפרק 14 של קורינתיים א' כשהוא מדבר על משרתי הנבואה בכנסיית קורינתוס, הוא אומר ששניים או שלושה לכל היותר צריכים לדבר והשאר צריכים "לשקול את הנאמר". המילה שתורגמה, "לשקול", היא בעצם המילה, "לשפוט". שפטו את הנאמר. אתם צריכים לבצע הבחנה תיאולוגית כדי לשקול ולשפוט את אמיתות הדברים הנלמדים מהכתובים. אז אול לא אומר אל תעשו שיפוטים מוסריים על מה נכון ומה לא נכון; גם הוא לא אומר אל תעשו שיפוטים דוקטרינליים על מה נכון ומה לא נכון. התנ"ך למעשה מצווה לנו לעשות את שניהם. וחלק לא קטן מהבגרות הנוצרית טמון ביכולתנו לעשות זאת עם ענווה וכישרון על פי תקן דבר אלוהים.

אל תשפטו לפני הזמן

אבל פאולוס מוכיח את הקורינתי על פיתוח סטנדרט משלהם; לא סטנדרט תנ"כי, אלא סטנדרט המבוסס על טעמים והעדפות אישיות ואז לפעול כשופטת ומוציא להורג על כל מי שלא עומד בסטנדרטים הללו. "אל תשפטו שפטים כאלה לפני הזמן," הוא אומר. זה לפני שהאדון ישוב. כאשר ישוע בא ומשפט אחרון נקרא, הוא ישפט לפי הסטנדרטים המושלמים של דבר האל והשפטים שלו יהפכו את שלך בכל פעם. למעשה, ביום ההוא, אומר פאולוס, תמצא את עצמך לא עוד יושב על הספסל כשופט מונה עצמית, אלא באופן אישי במשפט, נקרא לתת דין וחשבון. ביום ההוא, אומר פאולוס, הדברים הנסתרים בחשיכה ייחשפו וישוע יחשוף את מטרות הלב.

האם זה לא בסופו של דבר למה שיפוטיות שלנו היא באמת טיפשית? כי אנחנו לא יכולים לקרוא לבבות; רק ישוע יכול. כמה זהירות עלינו להיות בקשירת כוונותיהם של אחרים כאשר רק מבטו המחפש של ישוע המשיח יכול לחדור לאותם עומקים. ישוע ורק הוא יכול ויעשה את כוונות הלב הנסתרות ואת הדברים הנסתרים בחשיכה. ויום אחד הוא יעשה, אומר פאולוס. האם זה לא מרתיע? יום אחד הוא יעשה. פאולוס רוצה שהקורינתי ושהוא רוצה שנזכור את היום הגדול האחרון ההוא, ואת משפט אחרון, ש 판결ו הוא היחיד שקובע. ואם היינו מודעים יותר והתחלנו לחיות כמו שפאולוס נראה לעשות כאן, התחלנו לחיות באור הנצח, איך זה ישפיע על איך אנחנו חיים יום אחר יום בין קהילת עמו של אלוהים?

בקש לרצות את אלוהים בלבד

ואם תסתכלו בסוף פסוק 5, תראו איך פאולוס הצליח לחיות חופשי מפחד דעתם של אחרים בבית המשפט של דעת הקהל, ואפילו להחזיק את הערכתו העצמית באופן רופף. זכרו, הוא לא היה אכפת לו כלל אם הקורינתיים השמיצו אותו או הרימו אותו על נס. זכרו איך הוא סירב לתת משקל רב להערכתו העצמית. ובכן, הנה איך הוא הצליח לעשות זאת. הוא מחפש את המלצתו של אלוהים הכל-יכול. אלוהים הכל-יכול - דעתו היא היחידה שחשובה בסופו של דבר. אז כל אחד, הוא אומר, "יקבל את המלצתו מאלוהים." הוא עמל עבור ה-"עשה טוב, עבד טוב ונאמן", של אדוניו. הוא מבקש לחיות כדי לרצות את אלוהיו. דעתו של אף אחד אחר, אפילו לא שלו עצמו, אינה נושאת משקל אחרון אצלו. שאלתו אינה, "מה יחשבו אחרים עלי?" גם לא, "מה אני חושב על עצמי?" שאלתו, אלא, "האם מעשי היום שלי יקבלו את ה-'עשה טוב' של גואלי?"

מהו הדרך לשכוח את עצמך כדי שלא תהיה משועבד לדעתם של אחרים או להתפארות של הגאווה? זהו לדעת כי רק דעת אחת חשובה בסופו של דבר. מה אלוהים אומר על עבודת לבך וראשך וידיך? מה ישוע יאמר בבואו על עבודת נאמניו אשר היו צריכים להיות נאמנים בבית אלוהים? מה הוא יאמר על עבודת המשרתים שלו אשר היו צריכים למשוך את המשוטים לפי תיפוף התוף שלו? כאשר המלצתו של אלוהים חשובה במיוחד, לא יעניין כלל אם אנשים השמיצו או הרימו על נס אתכם, וההכרעה שלכם עצמכם לא תוכל להיות חשובה פחות.

מילה של המלצה

רק כדי להיות ברורים, לפני שנסגור, במשפט האחרון לא תשמעו, אם אתם נוצרים היום, לא תשמעו מילה של גינוי, אלא תשמעו מילה של שבח. רומאים 8 פסוק 1, "אין אפוא עתה שום גינוי לאלה אשר בישוע המשיח." לא תוכלו להיות מגונים, מאמינים בישוע, כאשר בית המשפט האחרון יזומן. הלא זה בשורה טובה? בגלל צדקתו של המשיח, אתם מוחלים ואינכם יכולים להיות מגונים לעולם. אבל תוכלו לחיות וצריכים לחיות לשם שבחו של המלך ישוע ביום ההוא. יש מילה של שבח לומר עליכם. לא מילה של גינוי אלא מילה של שבח. ואני חושד כי כאשר נאסוף כולנו לפני הכיסא ונשמע את שבחיו, נופתע עד כמה לעתים רחוקות שבחו תואם את שבחי האנשים או את ברכותם של מצפונותינו. שניהם לעתים קרובות מחטיאים את המטרה לגמרי. זה מה שאמר פאולוס, הלא כן? שניהם לעתים קרובות מחטיאים את המטרה לגמרי. וכך לאחר שזכינו ב assurance של "אין גינוי" באמצעות אמונה בישוע המשיח, אנו נקראים לרדוף אחר מילה של שבח באמצעות ציות נאמן לישוע המשיח, לחיות לשם חיוך אבא האב ולרדוף קשה אחר "טוב עשית, עבד טוב ונאמן" של גואלנו.

יֵעזור לנו ה', יֵעזור לנו ה', לנוח ב assurance של אין גינוי, לחיות בשמחה לדעתו הטובה של האל החי לבדו ולשבחו הסופי ביום הגדול ההוא. ויֵעזור לנו ובכך יֵעזור לנו להיות חופשיים לגמרי מטיראניה של דעתם של אנשים וגם מטיראניה של שפטינו הפגומים של עצמנו. בואו נתפלל יחדיו.

אבינו, אנו מודים לך כי פעמים רבות דעותיהם של אחרים והערכתנו את עצמנו הייתה פגומה, פגומה בצורה מסוכנת, ואף הובילה לפעמים לתוצאות הרות אסון. הלווא תלמדנו, נא, להעריך מעל לכל דעה אחרת את המלצתך ולחיות לשם חיוךך ולשם תפארתך בלבד? כי אנו מבקשים זאת בשם ישוע, אמן.