קץ הבושה

צפניה 3:14-16

מאת גייב פלורה

בזמן שאתם יושבים, אם תיקחו את התנ"ך שלכם ותפנו לצפניה פרק 3. אם אינכם יודעים היכן נמצאת הספר הזה, זה בסדר. אני לא יודע אם אני אמור להודות בכך כמטיף, אבל בפעם הראשונה שבה ישבתי בפרסביטרי, הייתי צריך לחפש באינדקס כדי למצוא ספר זה! בסדר? אז זה היה כאשר הייתי בסמינר, אז אל תרגישו רע אם אינכם יכולים למצוא אותו! הוא בעמוד 790 בתנ"ך שלכם; 790. ורק כדי לתת לכם רמז היכן אנחנו הולכים בש couple הבאים של ימי ראשון בערבים, נראה את 3:14-16 הלילה ואז ביום ראשון הבא בערב, אם ירצה ה', נראה את מה שנקרא [[BVRיוחנן 3:16אשר הוא אחד הפסוקים האהובים עלי בתנ"ך. אז אני חושב על פסוקים אלו כבר זמן מה ואנחנו נקפוץ לתוכם, בפרק 3, פסוקים 14 עד 16 הלילה; עמוד 790.

נבקש ונשמע את דבר ה'.

אבינו, מה שרק שירנו הוא התקווה הגדולה שלנו הלילה – שישוע, אשר הורם לפני 2,000 שנים, יורם הלילה כישוע המשיח המרומם והקורס, אשר הוא התקווה היחידה עבורנו החוטאים ההרוסים. יהי זה שמדבר יפחת כדי שיהושע יגדל וימלא את הכל בכול. אנו מתפללים לכוחו של הרוח כדי שיהפוך את הדבר לממשי וחי ושוחק יותר מכל חרב פיפיות, ואנחנו מבקשים זאת הכל בשם ישוע, אמן.

צפניה 3, מתחיל בפרק 14. זהו דבר ה':

זמרי בקול, בת ציון; צאי, ישראל! שמחי ועליזי בכל לבבך, בת ירושלים! ה' הסיר את משפטיך מעליך; הוא השמיד את אויביך. מלך ישראל, ה', בקרבך; לא תיראי עוד רעה. ביום ההוא יאמר לירושלים: "אל תיראי, ציון; אל תרדי כפיך."

הדש grass withers, הפרחים נופלים, אך דבר ה' חי וקיים לנצח ונצח, אמן.

החברה האווירית הגדולה ביותר היא Southwest Airlines, ואנחנו לא יכולים להשתמש בהם כאן יותר, למדתי זאת מיד כשעברנו לכאן! היא הייתה הקו החיוני שלנו כדי לחזור מהמדינה הזרה של פנסילבניה לדרום קרוליינה כשהייתי למעלה ב-Westminster. והיה להם קמפיין פרסום לפני כמה שנים, שהיה אחד הטובים שראיתי, וכותרת הקמפיין הייתה, "רוצים להתרחק?" והיה פרסום אחד שבו ראיתם את הגבר הזה ואת האישה הזאת יושבים בחדר ישיבות מסוג של חברה, ברור שהם סוג של מנהלים, והם מסתכלים ישר קדימה והוא מסתכל סביב בעצבנות ואומר, "אתה יודע, התכוונתי לספר לך את זה הרבה זמן, אבל תמיד היו לי רגשות כלפיך." והיא נרגשת מאוד, מסתכלת עליו ולוקחת את זרועו ואומרת, "גם אני!" והוא נראה מופתע ופונה, ורואים לו אוזנייה, והוא אומר, "רגע, מה היה זה?" ורואים את פניה והיא אומרת, "הו לא!" וכותרת הקמפיין באה, "רוצים להתרחק?"

אשם לעומת בושה

ובעוד אני חושב על כך השבוע, ישנם רגעים בחיינו בהם אנו מאחלים שתהיה לנו אפשרות כזו, האם לא? מקומות בהם נוכל פשוט להתרחק ממה שזה לא יהיה – נסיבות, אנשים, מה שזה לא יהיה. וברובו, אני חושב שאנו רוצים להתרחק מהזיכרונות ומהחלקים של העבר שלנו שגורמים לנו בושה. ועלינו להבחין מההתחלה כאן בין אשמה ובושה. חוקרת הבושה, ברנה בראון – אם לא שמעתם עליה, זה בסדר. אם תזכו, היא עשתה הרצאה שיש לה כ-30 מיליון צפיות ב-TED על "עוצמת הפגיעות והבושה". זה שווה צפייה. היא כתבה הרבה על נושא זה והיא מבחינה בין אשמה ובושה כך. היא אומרת, "אשמה היא כשלא עשינו משהו על פי תקן ומרגישים אשמה פסיכולוגית הולמת על כך – אי נוחות פסיכולוגית הולמת על מה שפגעתם." וכאן כנוצרים, אני לא חושב שהיא כן, אבל כנוצרים, אנחנו יכולים להסכים עם זה. כשאנחנו לא עומדים בתקן של אלוהים, אנחנו צריכים להרגיש אשמה.

בושה היא שונה. היא אומרת, "בושה היא התחושה העזה של להיות חסר ערך ולא להיות ראוי לאהבה." אנחנו יכולים לשים את זה בשלוש מילים. בושה אומרת לנו, "אתה לא שייך." אשמה היא יותר פרטית. בושה, כפי שאמר זאת מחבר אחד, "יש לה עדים." זהו תופעה ציבורית. זהו משהו שפגעת בו ונתקלת בגלל אחרים וזהו זיכרון כואב. זה גורם לנו אי נוחות כשאנו חושבים על כך. וישנם סוגים שונים של בושה, נכון? ויש בושה שממשית – הבושה שאנו צריכים להרגיש בפני אלוהים על הפרת תקניו. אבל יש גם בושה שלא צריכה להיות שם. הדברים שנעשו לנו – התעללות, דברים אחרים כאלה. או מצבים שהיינו בהם בהם המסר העיקרי היה, "אתה לא שייך."

והנביא צפניהו עומד לדבר אלינו הלילה על סוף הבושה. ותנו לי לקבוע את ההקשר עבורכם במהירות. צפניהו הוא אחד משנים עשר הנביאים הקטנים. עכשיו השם הזה קצת מטעה. זה לא בגלל שהם פחותים כלשהם בדבר אלוהים או שהם לא חשובים כמו חלקים אחרים של דבר אלוהים. הם נקראים נביאים קטנים פשוט בגלל שהספרים שלהם בברית הישנה קצרים מאוד. אז יש לך את הנביאים הגדולים - ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ודניאל. ואז יש לך את שנים עשר הנביאים הקטנים וצפניהו הוא אחד מהם. הוא כותב כ 640 שנה לפני שיישוע נולד בתקופת שלטונו של המלך המשנה הגדול של הברית הישנה, יאשיהו. אם תלכו אחורה לספר המלכים ולקרא על יאשיהו, הוא האיש שמביא את העבודה אלוהים בחזרה לישראל. הוא עושה הרבה עבודה משנה בישראל באותה תקופה.

עכשיו אחד המאפיינים הייחודיים של ספר צפניהו הוא שהוא פותח את נבואתו עם סצנת שפטים קוסמית כנראה יותר מכל מקום אחר בברית הישנה. מה שאני מתכוון לסצנת שפטים קוסמית, זה לא כמו כמה מהנביאים שבהם אלוהים אומר, "הנה, אני בא לשפט אתכם, ישראל, על כל עבודתכם את האלילים ועל כל חטאיכם ועל כל הדרכים שבהם סטיתם ממני." הוא כן עושה זאת, אבל זה מתחיל עם שפטים קוסמיים. כולם נכנסים לעסק הזה. אף אחד לא נמלט. אז לספר הזה יש הרבה חדשות רעות עד שאנחנו מגיעים לפרק הזה. וכמעט הפסוק השולט שממש קובע את הטון לכל מה שבא אחריו הוא פסוק 11. "ביום ההוא, לא תהיו מבושלים." ואנחנו הולכים לראות את הביטוי "ביום ההוא" שוב בטקסט שלנו הלילה. וכך אלוהים מבטיח לעשות כאן הוא אומר, "אני הולך להסיר את כל בושתכם" - במקרה הזה, בושה הוגנת - "אני הולך להסיר את כל זה וברך אתכם כמו שלא תארו לעצמכם." זה לאן נלך בשבוע הבא.

אז הנקודה המרכזית של מה שזפניה רוצה לומר היא זו. בושה נגמרת כאשר אנו עובדים את אלוהים ללא שמור על מה שעשה בהוצאת שום משפט עלינו כך שאין לנו פחד בנוכחותו. בושה נגמרת כאשר אנו עובדים את אלוהים ללא שמור על מה שעשה בהוצאת שום משפט עלינו כך שאין לנו פחד בנוכחותו. ואותם "לא" ייצרו את שלושת הכותרות שלנו. אז בפסוק 14, ללא שמור. פסוק 15, ללא משפט. ופסוק 16, ללא פחד.

ללא שמור

תראו איתי שם שוב בפסוק 14 – ללא שמור. "שירו בקול רם, בת ציון; צעקו, ישראל! שמחו ועלו ברוחכם בכל לבבכם, בת ירושלים!" כפי שציינתי ממש לפני זה, לא שמענו אלא בשורות רעות ואז בא לכם פסוק זה שנזרק ממש לתוך אמצע כל זה. ופסוק זה בא כמעין הפתעה. "צעקו; שמחו" – שפה שמעבר למה שאנחנו עשויים אפילו לקרוא לו סגנון פולחן פרסביטריאני רגיל. יש לנו קושי לחשוב על פולחן כזה. עכשיו יש כל כך הרבה שאני אוהב על המסורת שלנו במונחים של תיאולוגיה רפורמית ופולחן, אבל אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, אנחנו לא עושים את הדבר השמח מאוד טוב. או שאנחנו כן? כי ראו, הייתי במשחקי כדורגל עם כולכם וזה מזכיר לי ללכת למשחקי כדורגל עם חבריי בחזרה הביתה, שם היה לי אח בקולג' שהיה הבחור הכי רגוע והנחתם אותו בבוקר שבת באצטדיון וויליאמס-בריס בדרום קרוליינה והוא הפך לחיה! הוא יכול היה לצעוק ולרקוד ולמחוא כפיים ולהרים את קולו כמו שאף אחד לא עושה!

כיצד להתייחס לאלוהים

ונקודת השאלה שלי היא זאת. כשאנחנו צופים באירועי ספורט והקבוצה שלנו מנצחת – לא צריך לספר לכם איך זה נראה כשאול מיס ניצחה את אלבמה, או, השוויון ההזדמנות כאן, או כשסטייט ניצחה את אול מיס השנה. ראיתי הרבה שמחה משני הצדדים. וכשהדבר הזה קורה, כולנו מאבדים את השליטה. אנחנו מאבדים את תחושת הנאות שלנו כשקבוצתנו מנצחת. וזה מה שהנביא אומר כאן. הנביא אומר שכשהדבר הזה קורה, כשאנחנו מבינים מה אלוהים עושה, כשזה בא הביתה אלינו, התוצאה היא – שמחה כוללת; שירה; שמחה על מה שאלוהים עשה. והנה השאלה. מה יש בחיינו שגורם לנו שמחה כרגע? על מה אנחנו שמחים? ואלוהים אומר, "אחד הדברים שאני עושה הוא לקחת את השמחות שאתם חווים," שהם טובים ונפלאים ואין שום דבר רע להתרגש מקבוצת ספורט, אבל הוא אומר שאלה הם מצביעים על מציאות גדולה יותר. "זאת איך אני רוצה שתגיבו אלי. זאת איך אני רוצה שתתייחסו אלי." זה מה שאלוהים אומר להם. "אני רוצה שתהיה לכם שמחה כזאת על מה שאני עושה בחייכם."

וְשִׁימוּ לֵב לְבַעַת הַמֶּהוּ מִצְוָה לָעֲשׂוֹת אֶת זֶה. אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה בְעֵת שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ בְּהַצלָחָה. אֵלּוּ הֵן הַבְטָחוֹת עַל מַה שֶׁהָאֱלֹהִים הוּא עֹשֶׂה. אֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁל עֲתִיד. אֵלּוּ לֹא קָרוּ מָעֵין. וְלָכֵן אֱלֹהִים אֹמֵר, "בְּעֵת שֶׁאַתֶּם מְחַכִּים, בְּתוֹךַ הַכֹּל נָפוֹץ, יִשְׂרָאֵל, שִׂמְחוּ!" הַזֶּה הוּא נוֹגֵד לַהַשְׁכִּיל אוֹ מַה? וְזֶהוּ מַה שֶׁהוּא אֹמֵר לָנוּ. הוּא אֹמֵר, "מַה שֶׁהוּא גֹרֵם לָכֶם בְּיֹתר בֹּשֶׁת? הַזֶּהוּ מִן הָעָבֹר? הַזֶּהוּ מַה שֶׁאָמַרְתֶּם בְּסוּדָה? הַזֶּהוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְגַבֵּרְתֶּם בְּעֵת שֶׁהָיִיתֶם בְּעִיר אַחֶרֶת וְהָיוּ עֵדִים? מַה שֶׁהוּא גֹרֵם לָכֶם בְּיֹתר בֹּשֶׁת?" לְיִשְׂרָאֵל, הַזֶּהוּ הָעֲזֹבָתָהּ אֶת הָאֱלֹהִים. הֵם עֲזָבוּ אוֹתוֹ. הֵם הִתְלַכְדוּ וְאָמְרוּ, "נֵלֶךְ לְאַחַר הָעֲגָבִים." וְהָאֱלֹהִים אֹמֵר, "עוֹד לֹא נִגְמַר עִמַּכֶם. וּבְתוֹךַ עֲסָקַתִי עִם בֹּשֶׁתֶכֶם" – וְנְדַבֵּר עַל זֶה בְּרָגַע – הוּא אֹמֵר, "בְּעֵת שֶׁאַתֶּם מְחַכִּים, שִׂמְחוּ." אַתָּה וַאֲנִי נוּכַל לְהַנְתִיחַ שִׂמְחָה בְּמקוֹם שֶׁנִּמצֵא בְּעַתָּה, הַלַּיְלָה. זֶהוּ הַבְטָחָה נוֹפֶעַת. וְכֵן רוֹאִים אֲנַחְנוּ בַּמְּקוֹם הָרִאשׁוֹן הָאֱלֹהִים קוֹרֵא לָנוּ לְאַהֲבָה אוֹתוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ וְלַהֲנִיחַ בוֹ בְּלִי שְׁאָר. אֵין שְׁאָר. הִתְפַלְּטוּת בְּחֵפְזָם בְּהַנְתִיחָתָם עִם הָאֱלֹהִים.

אֵין מִשְׁפָּט

ואז שנית, הביטו על פסוק 15 אצל אין משפט. "ה' הסיר את המשפטים נגדך; הוא השמיד את אויביך. מלך ישראל, ה', בקרבך; לא תירא עוד רעה." למה עלינו לשמוח? הנביא אומר, "כי הסרתי את המשפטים הפנימיים נגדך ואת המכשולים החיצוניים להנאתך ממני." ראיתם את השפה הזאת? "ה' הסיר את המשפטים נגדך." ראו, זהו המודעות הפנימית שלנו לאשמה ולבושה אשר לכל אחד מאיתנו. אנו יודעים, באופן אינטואיטיבי על ידי היותנו עשויים בצלם אלוהים, כי איננו במקום בו עלינו להיות עם ה', בלי ישוע. לכל אחד מאיתנו יש את החרדה הזאת. אנו מנסים להסתיר אותה בדרכים שונות. איננו יודעים באמת מה לעשות עם זה עד שאלוהים פותח את עינינו. אנו יודעים כי איננו קדושים. אנו יודעים כי עלינו להתבייש לפני אלוהים. אנו מרגישים זאת. ואלוהים אומר, "אני הולך להסיר זאת."

ואז הוא הולך אל הגורמים החיצוניים. הוא אומר, "אני הולך להסיר את כל אויביך. כל איום עליך, ישראל, אני הולך להסיר." עכשיו חשבו על זה ביחס לבושה. האנשים אשר גרמו לבושה בחיינו עשויים להיות אויבינו ועשויים שלא להיות. הנקודה היא אותו הדבר. מה שאלוהים מבטיח כאן הוא להסיר כל דבר חיצוני שיגרום לנו לבושה. במילים אחרות, הבטחה זו היא כי לא יהיו עוד עדים כי לא יהיה עוד סיבה לבושה. זה מה שאלוהים עושה, כי בושה היא בעצם מציאות שנוצרת על ידי אחרים.

שלום אמיתי

וכאשר אלוהים אומר לנו זאת, הוא מבקש מאיתנו להרהר על העובדה שכולנו, בגלל איומים אלו שמאיימים עלינו - בין אם מאחרים, מאויבים, מללעגים, מה שזה לא יהיה - הוא אומר שזה מוביל אותנו להיות דואגים כרוניים. האם אנחנו לא דואגים הרבה? האם בושה לא גורמת לנו לדאוג? אולי הושחתת בילדותך ואתה תוהה כל חייך, "האם אי פעם אקבל קבלה? האם אי פעם אהיה חלק מהקבוצה? האם אי פעם אהיה טובพอ?" וזה מוביל, שוב, לחרדה. אנו דואגים אם אנו בטוחים. "האם אני אהיה פגוע פיזית, נפשית על ידי בן אדם אחר? מה יקרה?" דאגה, דאגה, דאגה. והנה מה שאלוהים אומר. הוא אומר שאתה יכול לקבל שלום אמיתי, שמחה אמיתית, את מה שכולם מחפשים וכמה מעטים מוצאים. הוא אומר שזה זמין, בהמתנה, לבקשה, הלילה.

ושים לב איך הוא שם את זה שם. הוא אומר, "לא תירא עוד רעה". האם אתה מפחד מרעה? אני כן. אינני יודע מה זה. אני מוצא את עצמי נעשה יותר חרד ככל שילדיי גדלים. אתם הורים כבר הרבה זמן ממני; תוכלו לספר לי איך להתמודד עם זה! אבל ככל שילדיי גדלים, אני מוצא יותר שאני חושש מכל הרע שבא בעולם ואני דואג להם. וכן, אני מתוודה ומבקש מהאדון לעזור אך זה שם איתי כשאני מתעורר בבוקרים. וזה מה שאלוהים אומר לנו. הבטחה גדולה היא לא עוד לפחד מרעה. אנו יכולים להפסיק לדאוג ולהפסיק לפחד ולחוות את שלום אלוהים. נחזור לזה גם בסוף.

ואז שימו לב למה שאלוהים אומר שם. הוא אומר “מלך ישראל, ה', הוא בקרבכם.” זו הייתה התקווה הגדולה של ישראל, נכון? אם תקראו אחורה בתנ"ך, אתם מתחילים וקוראים את ספר בראשית – איך הגזע האנושי בא לעולם, ואז זה מצטמצם לאברהם ואז אלוהים קורא לעם הזה והם נמכרים לעבדות. ואז הוא מוציא אותם מעבדות והם חיים מחוץ לקשרים של מצרים. ומה שהם מתחילים לומר? “אנחנו רוצים מלך כמו האומות סביבנו!” ואלוהים אומר, “לא, לא תרצו, כי המלך הזה יעבד את בניכם וזה ילך רע לכם. ולמה אתם רוצים מלך כשאני המלך שלכם?” ועם זאת הם הולכים, “לא, לא, תנו לנו מלך!” והוא נותן להם מלך. וכאן אנו, כארבע או חמש מאות שנים אחרי שישראל קיבלה מלך, ובואו נראה איך הם מתפקדים. הממלכה מחולקת בין הצפון לדרום; היו מספר רב של מרידות ומרידות. אפילו האיש על פי לב אלוהים נכשל בדרך כה מופלאה שאלוהים קלל את שאר ביתו וילדיו ביחסו לנאוף ורצח! זה לא עובד טוב לישראל! והבטחה זו היא, “אני בא אליכם. אני אהיה המלך שלכם כמו שהבטחתי כי אהיה.”

אלה אינן רק מילים

זה מזכיר לי סיפור שקראתי לאחרונה על אישה שהייתה נשואה, עם כמה ילדים ונישואים נהדרים על פי כל הדיווחים. ויום אחד, היא פשוט קמה ועזבה. היא אמרה, "אני לא יכולה לעשות את זה יותר," והלכה משם. בעלה היה מרוסק והוא המשיך להתקשר אליה, עם הילדים בטלפון, ואמר, "רק תדברי איתם." והיא רק תלתה את הטלפון. אז לבסוף הוא הצליח לאתר אותה ולמצוא היכן היא נמצאת ובמחיר כבד לעצמו - כלכלית, רגשית, פיזית, כל השאר - הוא מוצא אותה ומגיע אליה ואומר, "אני אוהב אותך. בבקשה תחזרי!" והיא התמוטטה בזרועותיו. והוא אמר, "קראנו לך. כתבנו מכתבים. למה לאף אחד מהדברים האלה לא היה השפעה?" היא אמרה, "לפני, זה היו רק מילים. ואז באת."

וזה מה שישראל מובטחת כאן. אלה לא רק מילים. "ה' מלככם יבוא בתוככם." ותשוקתה של ישראל למלך היא התשוקה שלנו, הלא כן? אנו חיים בעידן שבור, מנותק, מפוזר. האם זה לא מרתק שעם עידן היכולת התקשורתית הגדולה ביותר בין הסמארטפונים, המחשבים והאייפדים שלנו, אנו העידן המנותק ביותר מבחינה יחסית שאולי אי פעם חי. ואנו משתוקקים שמישהו יגיד לנו לאן ללכת, איך להגיע לשם, איך זה נראה כשנגיע לשם. אנו משתוקקים למלך. אנו משתוקקים שמישהו יגיד לנו מה לעשות, אבל בגלל החטא, באותו זמן, אנו לא רוצים שמישהו יגיד לנו מה לעשות. אנו לא בוטחים בסמכויות בימינו, לפעמים בצדק. ייתכן שנפגעתם על ידי מישהו בסמכות. ייתכן שסבלתם בידי מישהו בתפקיד סמכות. זה אמיתי. אבל בלבבותינו, כולנו מתמרמרים נגד סמכויות מעלינו. ואלוהים אומר, "אני מלך שאתם יכולים לבטוח בו. אני אבוא אליכם. אני לא כמו הסמכויות האחרות. אני לא אאכזב אתכם. אני הוא זה שבא אל העם המושפל ללכת איתם בדרך."

אין פחד

וזה מוביל אותנו אל הפסוק האחרון כאן, פסוק 16. אין פחד – הכותרת השלישית שלנו. “ביום ההוא יאמר לירושלם: ‘אל תיראי, ציון; אל תרפינה ידיך.’” מהו “היום ההוא”? אנו קוראים על כך כל הזמן בתנ”ך, “ביום ההוא; ביום ההוא.” אני חושב שכאן יש התייחסות ספציפית. תחשבו על זה כך. אם אתם עומדים ומסתכלים על הרים ממראה צדדי, הם נראים כמו פסגות ככה – למעלה ולמטה. אם אתם עומדים על אחד מהם, כולם נראים כמו פסגת הר אחת. כך זכריה מסתכל על בואו של ישוע בעתיד. אז בואו של ישוע הוא כמו אותה פסגת הר הראשונה הקרובה אליו; בואו הראשון של ישוע. בואו השני של ישוע הוא כמו אותה פסגת הר במרחק. והוא שם את שניהם יחד כשהוא מסתכל במסדרונות הזמן. והוא אומר, “יש יום שיבוא כאשר כל זה ייגמר” והיום ההוא התחיל בואו הראשון של ישוע. הוא חנך את המלכות. הוא הביא את אלוהים קרוב. הוא בא אלינו. זה לא היה עוד מילים; זה היה נוכחות. זה היה ישוע, שהוא אלוהים עמנו. והוא מסתכל קדימה אל היום ההוא שאנו כלנו מחכים לו כאן. היום ההוא כאשר כל זה שנמצא כעת בצורה של הבטחה יהפוך למציאות. כאשר האמונה תתן דרך לראייה ואנו נראה הכל בעינינו את אשר הנביא מראה לנו כעת בתמונות וצללים. היום הגדול ההוא, כאשר כל מה שגורם לנו להסתייג מאלוהים, להתבייש בנוכחותו, להתבייש בנוכחותם של אחרים ייעלם, ייעלם, ייעלם. הוא אומר, “ביום ההוא, יאמר: ‘אל תיראי.’”

אל תיאוש

וּלְכָךְ הוּא אֹמֵר. “אַל תַּעַזְבוּ יָדֵיכֶם לְהִתְרַפֵּף.” הַמְּפוֹרֵשׁ הָאֶחָד מַסְבִּיר אֹתוֹ בְּדָרְכָךְ זוֹ. הוּא אֹמֵר, “הַיָּדַיִם שֶׁנִּרְפוּ מְתַאַרְתִים בַּקְּרָא לְיִאֲשָׁה עַל הַנִּסְבּוֹת שֶׁמַּעֲשִׂים אֶת הָאָדָם לְהִתְעַשֵּׂל.” יִאֲשָׁה עַל הַנִּסְבּוֹת שֶׁמַּעֲשִׂים אֶת הָאָדָם לְהִתְעַשֵּׂל. הַיְּהִי לָכֶם פְּעָמִים כָּזֹאת? הַיְּהִי לָכֶם פְּעָמִים שֶׁהִבִּיטְתֶם עַל חַיֵּיכֶם, וְאולי הִבִּיטְתֶם עַל הַבְּוֹת בְּחַיֵּיכֶם, וְאָמַרְתֶם, “אֵינִי רוֹצֶה לְקוּם מִמִּטָּתי בַּבֹּקֶר הַזֶּה”? הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ עַל זָאת. הוּא אֹמֵר שֶׁזָּאת הִיא הַתְּמוּנָה שֶׁל יָדַיִם רַפְּיוֹת. וְהוּא אֹמֵר, “אַל תַּעַזְבוּ יָדֵיכֶם לְהִתְרַפֵּף.” לָמָה? בִּגְלַל מַה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַעֲשֹוֹת בַּיּוֹם הַהוּא. הַתְּדַעוּ מַה הָיָה הַ“לֹא תַעֲשֶׂה” הַחֲבִיב שֶׁל יֵשׁוּעַ? נַעַר הַדְּמָיוֹת לְהַרְבֵּה דְּבָרִים. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁפְּעָמִים אֲנַחְנוּ מְעַטִים אֶת זָאת כְשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל יֵשׁוּעַ כְּמוֹ אִישׁ הַקְּרוֹנִים הַמְּהַלֵּךְ וְאֹמֵר תָּמִיד, “לֹא תַעֲשֶׂה”. הַיְּהַלֹּךְ הַרְבֵּה לְהַגִיד עַל זָאת. אֲבָל הַ“לֹא תַעֲשֶׂה” הַחֲבִיב שֶׁלוֹ הָיָה, “לֹא תִירָא. אַל תִּפְחַד.” זָאת הָיָה הַדָּבָר שֶׁהוּא אָמַר לְאַל לַעֲשֹוֹת יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר, בְּמְלוֹא הַמִּקְרא הַזֶּה. וְהָאֱלֹהִים אֹמֵר, “כְּשֶׁתָּבֹא הַיִּאֲשָׁה, כְּשֶׁלֹא תַרְגִישׁ לְקוּם, כְּשֶׁתִּדְכֵּא עַל יְדֵי הַנִּסְבּוֹת”, הוּא אֹמֵר, “אַל תִּיאֲשוּ. יוֹם בָּא שֶׁלֹא תִּהְיֶה יִאֲשָׁה יוֹתֵר. חִשְׁבוּ עַל זָאת. חַיוּ בְּעִקְבוֹת זָאת.” נַשׁוּב לָזֶה בְּרֶגַע.

אז מה זה אומר? אמרתי שנחזור לכל זה בעוד רגע. הנה הרגע הזה. מה זה אומר? איך אנחנו רואים את ישוע כאן? אני חושב שיש הרבה דרכים. מה שאנחנו לא יכולים לפספס הוא שאלוהים קיים את הבטחתו לנו כאן בואו של המשיח. אנחנו יכולים להתחיל להתמקד בו במקום בסיפור ובנרטיב שהבושה מספרת לנו. אנחנו יכולים להתחיל להתמקד בחייו, בחייו המושלמים. חייו שהובילו אותו לצלב בסופו של דבר, אבל חיים של אהבה ורחמים וסבלנות ועדינות עם אנשים מבושים כמונו. אם אתה תוהה אם מישהו מבין את הבושה שלך, זה הוא. ואם אתה תוהה אם אלוהים אוהב אותך, אם אתה מרגיש שאתה לא שווה כלום, אם אתה מרגיש שאתה לא שייך, ישוע אומר, "אתה שייך. אתה שייך לי. באתי בשבילך." הוא בא אלינו ואז ישוע הוא זה ש, ביתר דיוק, מסיר את הפחד שלנו. איך יכול אלוהים לעשות את ההבטחות האלה? "לעולם, לעולם לא תפחדו שוב." כי מה שאנחנו צריכים לפחד ממנו הכי הרבה, ישוע לקח במקומנו. הוא המלך בתוכנו שהובטח, נכון? הוא מלך המלכים ואדון האדונים. הוא נולד מלך היהודים. אפילו הורד שמע על זה, השליט הפגני. אבל הוא מלך שבא ולא נראה כמו מלכים אחרים. הוא מלך שבא בחולשה, בסבל, ובסופו של דבר הוא מת עירום ומבוש.

למה? כי מאז שהזוג הראשון בגן היה עירום ומבוש, כולנו הרגשנו את הבושה הזאת. כולנו גרמנו את הבושה הזאת בחייו של מישהו אחר. וזה לקח את האדם השני והגדול יותר, ישוע, ללכת לתוך הבושה שלנו, לקחת את העירום שלנו כביכול על עצמו ולמות על הצלב כדי "לשאת את הבושה שלנו ואת ל mocking גס." זה למה אנחנו יכולים להיות ללא פחד. הפחד הגדול ביותר שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא פחד משפטו של אלוהים שכולנו ראוי, שישראל ראוי. וכאשר אלוהים מבטיח, "אני הולך לעשות דרך כדי שזה לא יהיה פחד בשבילך יותר," זה מתקיים במשיח, בואו הראשון.

הבושה לא מתה בקלות, האם היא? אי אפשר לרצות אותה. אנחנו לא יכולים פשוט לחשוב על מחשבות שמחות. אנחנו צריכים לדעת שמישהו איתנו בתוכו. ושוב, זה חוזר לישוע. הוא מתענג על קבלת אנשים עם הרבה בושה. בושה צודקת או לא צודקת. הוא מתענג על קבלת עובדי עבודה זרה, אנשים צדיקים בעצמם; אנשים שעשו את זה שוב ושוב ושוב וממשיכים לעשות את זה. הוא אומר, “בואו אלי. אני הוא זה שק接受 אנשים כאלה. אתה לא לבד ואתה לעולם לא תהיה.” זו הסיבה שאנחנו לא יכולים להיות מפוחדים שוב.

אין צורך להעמיד פנים יותר

זה אחד הדרכים בהם אנחנו יכולים להילחם בבושה ודאגה כשאנחנו מבינים שישוע מסיר את כל הפחד בחיינו. וכשהוא עושה את זה, הוא הופך אותנו לעם שאנשים אחרים לא צריכים לפחד להיות סביבם. זו אחת הבעיות שאנחנו מתמודדים איתה כנוצרים בכנסייה, האם זה לא? אנחנו מעמידים פנים הרבה. והבעיה עם העמדת פנים היא שאתה נעשה טוב בזה. אבל אלוהים יודע את הלבבות שלנו, האם הוא לא? והוא אומר, "אין לך צורך להעמיד פנים יותר." אף אחד כאן לא צריך לפחד מלהראות לכל השאר שעשית טעות. בסדר? כולנו עשינו את זה. שבועيًا! כל הזמן! וכל פעם שאני עושה את זה, כל פעם שאני רואה את זה בחייו של מישהו אחר ככומר, אני נזכר ב גדלות החסד שלו ובסבלנותו כלפי חוטאים וכישלונות כמו כל מי שמסתכל עליי וכמו האיש שעומד ומדבר לפניכם. כולנו, כולנו, כולנו עשינו טעות. ואלוהים אומר, "שמתי את בני לבושה במקומך כדי שלא תצטרך לעמוד בפני זה לעולם." וכשהבנו את זה, כשהוא שוקע עמוק בלבבותינו, אנו הופכים לאנשים שאחרים לא צריכים לפחד להיות סביבם. וזו מות הבושה, כשיש לנו תרבות כזו.

אז איך ישוע, בקרבנו, מונע את הבושה שלנו? הבושה מפעילה סמכות עלינו, האם לא? זה נורא. תחשבו על זה כך. כמה דברים עשיתם השבוע שהיו מונעים מבושה? היה לכם זיכרון מהעבר והוא השפיע על החלטה שקיבלתם. אמרתם, "אני לא אעשה את זה כי אני זוכר איך זה מרגיש ואני אעשה את זה במקום כי אני לא רוצה לחזור לרגע ההוא." היא מפעילה סמכות עלינו ואנחנו חיים חיים של תסכול ועצבנות עמוקים. ומה שישוע עושה הוא בא ואומר, "אני הוא זה שמביא את היום ההוא להווה." איך תמות הבושה בחיינו? כאשר אנו מבינים יותר ויותר כי תחייתו של המשיח היתה רק הפרק הראשון של אירוע אחד. לכו איתי כאן. תחייתו של המשיח היתה הפרק הראשון של אירוע אחד, אירוע שמשנה את העולם, שמערער את העולם, שאנחנו חיים בתוכו. וכך כאשר הוא שב ונגבה מן המתים, זה רק הפרק השני של אותו אירוע שהחל בקלברי לפני 2000 שנה. וכאשר אנו חיים ומחכים לכך, זה מה שאמר פאולוס, "האדם החיצוני שלנו דוהה, אבל האדם הפנימי שלנו מתחדש מיום ליום." במה? בכוח תחייתו של רוח הקודש.

אז מה עושה ישוע כדי לשים קץ לבושה שלנו? הוא אומר, “נשאתם עימי! אינכם מי שהייתם. אינכם מוגדרים על ידי מה שהבושה ההיא בעברכם. אתם מוגדרים עתה כאלה הנמצאים בתוככם ופורצים החוצה עם חיי תחייה שאחד הימים תראה כל הקוסמוס.” כוחה של תחייתו של המשיח איננו רק נס שאנו חוגגים בפסחא. הוא מציאות יומית שאנו צריכים להפנים באמונה כדי לחיות למען המשיח ולהמית כל דבר הגורע מהנאתנו ממנו. באופן פשוט מאוד, כי מטיפים אוהבים להרבות במילים, לחיות מן העתיד בהווה כעת. זה אחד הדרכים העיקריות שבהן ישוע יטפל בבושתכם. הוא אומר, “הגדרתי אתכם בעתיד כישות תחייתי” וזו מציאות הווה באמונה ובכוחו של רוח הקודש כדי שתוכלו להשתנות ואני אוכל להשתנות. שם אנו חיים. זה הסיפור שישוע מספר לנו. הסיפור האמיתי.

סיפור אחר חייב להתחיל

וכך השאלה לכל אחד מאיתנו השבוע. למי אנחנו הולכים להקשיב? בושה בעבר, קולות אחרים שמספרים לנו נרטיב אחד, או אלוהים, ישוע, שמספר לנו סיפור אחר? למי נהיה מוכנים להקשיב? מי שאליו נהיה מוכנים להקשיב יקבע כיצד נחיה. זה מזכיר לי סצנה מתוך אחד המחזות האהובים עלי, עלובי החיים מאת ויקטור הוגו. יש סצנה מדהימה שם בה קבל ז'אן ואלז'אן, האסיר לשעבר, סליחה מהבישוף. הוא גנב, הבישוף לקח אותו פנימה, הוא גונב את הכסף של הבישוף. המשטרה באה והם מוכנים לקחת את ז'אן ואלז'אן והבישוף אומר, "לא, לא, לא. למעשה, נתתי לו לשאול את זה." וואלז'אן שואל אותו, "למה?" והוא אומר, "אני סולח לך." וואלז'אן מוכה כל כך מהסליחה של הבישוף שהוא שר שיר מדהים זה, "מה עשיתי?" והרעיון של השיר הוא שהוא עומד לחיות חיים חדשים. והשורות האחרונות של השיר הזה תופסות את מה שאני חושב שצפניה מנסה לומר לנו הלילה. הם הולכים כך: "אני מגיע, אבל אני נופל, והלילה סוגר פנימה. ואני בוהה לתוך החלל של המערבולת של חטאי. אני אברח עכשיו מהעולם, מהעולם של ז'אן ואלז'אן. ז'אן ואלז'אן הוא שום דבר עכשיו, סיפור אחר חייב להתחיל."

זהו המסר של הצלב. לכל אחד מאיתנו וכל בושה שלנו, סיפור אחר חייב להתחיל. והבשורה הטובה היא. זה התחיל, לפני 2,000 שנה. אנחנו יכולים לומר עם ואלז'אן, "הישן שלנו הוא שום דבר עכשיו, כי סיפור אחר התחיל במשיח." הסוף של הסיפור הזה הוא תחיית המתים - עבר ועתיד. והסוף של הסיפור הזה, לכן, הוא סוף הבושה. בואו נתפלל.

אבינו, הלילה הזה אנו מרגישים זאת בחריפות. אנו מרגישים את בושה שלנו ואנו זקוקים לסיפור אחר שיחליף את מקומו. ואנו שמחים שכאשר אנו מקשיבים לדברך, איננו שומעים את מחשבותיו של מיסטיקן עתיק כלשהו מהמזרח הקרוב. אנו שומעים את דבריך אשר הגדירו אותנו מחדש, נתנו לנו חיים חדשים, ולכן נתנו לנו סיפור אמיתי שבו אנו יכולים לחיות לשארית חיינו. עשה זאת למציאות עבורנו השבוע אנו מתפללים, בשם ישוע, אמן.