מקור דתו של פאולוס

מקור דת של פאולוס

אדנותו של ישוע (חלק 3)

מאת ג'ון גרשם מאכן

ב-1 קור. טז' 22. "מרנא תא" הוא ארמי, וזה אומר "אדוננו, בוא!" למה נכלל המילה הארמית "אדוננו" ככינוי לישוע, במכתב יווני? ההנחה הטבעית היא שזה היה מקודש על ידי השימוש בו בקהילה הארמית-דוברת בירושלים. בהתאם לכך, זה דוחף את השימוש בתואר "אדון" אחורה אל הקהילה הנוצרית הראשונית; התואר אינו יכול, לכן, להיחשב כמוצר של הכנסיות ההלניסטיות באנטיוכיה ובטרסוס.

טיעון זה נענה בדרכים שונות. על פי בוהליג, המעבר אכן מעיד על השימוש בתואר הארמי "אדון" לישוע, אך השימוש הזה, מאמין בוהליג, נעשה לא בארץ ישראל אלא בסוריה, לא בירושלים אלא באנטיוכיה. סוריה, אכן, עם קיליקיה, הייתה, לדעת בוהליג, ביתו המיוחד של התואר "אדון" כשם לאלים; המילה "בעל", התואר השמי המשותף לאלים הסוריים, פירושה "אדון". ובוהליג גם מצביע על הופעת התואר מאר יחד עם בעל כתואר אלוהות.

אבל למה נשמר התואר השמי במכתב יווני? בתשובה לשאלה זו ניתן לערער על המצב הדו-לשוני של סוריה. אבל איזו קדושה מיוחדת יכולה להיות קשורה לשימוש השמי של סוריה; למה פאולוס צריך לעקוב אחר השימוש הזה בכתיבה לקהילה שנמצאת, לא במזרח, אלא ביוון עצמה? אם, מאידך, התואר "מאר" היה מקודש על ידי השימוש של תלמידיו הראשונים של ישוע, אז השמירה של המילה המקורית ללא תרגום היא טבעית לחלוטין.

בוסט מציע השערה נוספת. הביטוי "מרנא תא", הוא אומר, כנראה לא היה קשור לישוע; הוא מהווה רק נוסחה של קללה כמו ה"אנטתמה" שקודמת לו מיד ב-1 קור 16, 22; המרן (או מרנה) מתייחס לאלוהים, לא לישוע; הנוסחה פירושה, "אדוננו (אלוהים) יבוא וישפט." אך בוסט אינו מביא שום הוכחה אמיתית לתמיכה בהסברו. לא נמצאה נוסחה כזו של קללה במקורות שמיים. ולמה שאול יכיר בנוסחה שמית כזו בכתיבה לקורינתוס? ההשערה האחרונה של בוסט היא בוודאי אמצעי נואש.

"מרנה" ב-1 קור 16, 22, לכן, בוודאי מתייחס לישוע, וההנחה החזקה היא שהוא נגזר מפלשתינה. המעבר מהווה עדות אמיתית לשימוש בתואר "אדון" ככינוי לישוע בכנסייה הפלשתינית.

ייתכן, יתר על כן, כי מעבר זה עשוי גם לשמש לקביעת הצורה הארמית המקורית של התואר. בוסט ומדענים אחרים היו נוטים לזהות קושי לשוני בדרך של מתן התואר "אדון" לכנסייה דוברת ארמית. ה"מרא" המוחלט, נאמר, לא נראה כי היה מקובל בארמית; רק "מרי" ("אדוני") ו"מרן" ("אדוננו") נראים כי היו בשימוש נפוץ. אבל זהו בדיוק בצורה המוחלטת, "האדון", כי התואר מופיע בתדירות הגבוהה ביותר בברית החדשה היוונית. לכן, נאמר, שימוש זה בברית החדשה היוונית אינו יכול לחזור לשימוש של הכנסייה דוברת ארמית.

אולי יהיה מיותר לצלול אל הצד הלשוני של טיעון זה. אפשרויות שונות עשויות להיות מוצעות לבדיקה לתלמידים של ארמית - בין היתר, האפשרות ש"מרי", "מרן", באו להיות בשימוש מוחלט, כמו "רב", "רבן", כאשר המשמעות המקורית של הסופית הבעייתית נמחקה. אבל באופן כללי אפשר לומר ש אם אנשים דוברי ארמית היו רוצים לציין את ישוע, באופן מוחלט, כ"אדון" או "האדון", השפה כנראה לא הייתה כל כך ענייה עד שלא ניתן היה לבטא את הרעיון המהותי. והוא הרעיון המהותי, לא המילה, שהוא באמת חשוב. הדבר החשוב הוא שהגישה כלפי ישוע, המתבטאת ביוונית על ידי המילה "קיריוס", הייתה, אלא אם כן כל הסימנים נכשלים, גם גישתם של כנסיית ירושלים.

אבל האם לא ייתכן כי הכותרת היוונית עצמה נוצרה בירושלים? אפשרות זו הוזנחה בדיונים האחרונים בנושא. אבל היא ראויה לשיקול דעת קפדני ביותר. יש לזכור כי ארץ ישראל במאה הראשונה אחרי ישו הייתה מדינה דו-לשונית. אין ספק כי הארמית הייתה בשימוש נרחב בקרב הגוף הגדול של העם, ואין ספק כי היא הייתה שפת הלימוד של ישו. אבל היוונית גם הייתה בשימוש, והיא לא הייתה מחוץ לתחום האפשרות שגם ישו דיבר יוונית כשנדרש. בכל אופן, הכנסייה הירושלמית המוקדמת כללה גוף גדול של אנשים דוברי יוונית; "ההלניסטים" מוזכרים במעשי השליחים ו' 1 באופן שמיוחס לו חשיבות היסטורית גבוהה. סביר מאוד, לכן, כי המונחים הנהוגים בכנסייה הירושלמית מההתחלה, או כמעט מההתחלה, היו יוונים וגם ארמיים. מהחלק הדובר יוונית של הכנסייה, השליחים המקוריים לא יכלו להתרחק. בורות מוחלטת ביוונית מצד הגלילאים היא בלתי סבירה לאור מה שידוע באופן כללי על תנאי השפה בארץ ישראל; ובבירה, עם הקשרים הזרים שלה, והמוני ההלניסטים, ההזדמנות לשימוש ביוונית תגדל באופן עצום. סביר מאוד, לכן, כי המונחים היווניים של ההלניסטים התושבים בירושלים לא נוצרו ללא אישורו של תלמידיו המקוריים של ישו. כאשר השליח פאולוס, לכן, מניח בכל מקום כי המונח "אדון" כשנאמר על ישו לא היה ייחודי שלו, אלא היה מוכר לכל קוראיו, התופעה יכולה להיות מוסברת בצורה הטובה ביותר אם לא רק המשמעות של הכותרת, אלא גם הצורה היוונית שלה, נבעה מהכנסייה האם. במילים אחרות, המעבר מארמית ליוונית, כשפת תלמידיו של ישו, לא התרחש באנטיוכיה או טרסוס, כפי שבוסט חושב. בכל הסבירות הוא התרחש בירושלים, והתרחש בפיקוחם של חבריו הקרובים של ישו. זה לא יכול היה, לכן, לכלול שינוי של האמונה המקורית.

אבל השיקולים הלשוניים שהובאו כאן הם רק משל. גם אם השימוש ביוונית בירושלים היה פחות חשוב ממה שהוצע כאן, המצב אינו משתנה באופן מהותי. כל ניסיון להפריד את דתו של פאולוס באופן חד משמעי מדתו של כנסיית ירושלים נכשל. מה שיכולים היו להיות העובדות הלשוניות, האדון האלוהי של האיגרות היה גם אדונם של אלה שהיו חברים קרובים של ישוע מנצרת.

בוזט, כמובן, דוחה את המסקנה הזו. אבל הוא עושה זאת על בסיסים לא מספיקים. התיאוריה שלו, אפשר לטעון, כבר התמוטטה בנקודה המכרעת ביותר. אין באמת אפשרות להציב את הנצרות של אנטיוכיה וטרסוס בין כנסיית ירושלים לפאולוס; אין באמת אפשרות להניח כי הנצרות הזו של אנטיוכיה הייתה שונה מהותית מהנצרות של ירושלים שנתנה לה לידה; ובמיוחד אין אפשרות לשלול את השימוש בתואר "אדון" והגישה הדתית כלפי ישוע המיוצגת על ידי התואר, לחברים המקוריים של ישוע. בחינתם של היסודות הנוספים של תיאורייתו של בוזט, לכן, יכולה להתבצע רק במחאה. אבל בחינה כזו חשובה. כי היא תאשר את הרושם הלא חיובי שכבר התקבל.

ג'ון גרשם מאכן (1881-1937) היה חוקר אמריקאי פרסביטרייני של הברית החדשה, שהוביל מרד נגד התיאולוגיה המודרניסטית בפרינסטון, וייסד את הסמינר התיאולוגי וסטמינסטר ואת הכנסייה הפרסביטרית האורתודוקסית.