מקור דתו של פאולוס

מקור הדת של פאולוס

אדנותו של ישוע (חלק 5)

מאת ג'ון גרשם מאכן

ודאי העובדה שהנוצרים השתמשו בתואר שהיה בשימוש גם בקults הפגאניים אינה מבססת תלות כלשהי בפגאניזם. כי התואר "אדון" היה כמעט מבוסס כמו מונח לאלוהות כמו המונח "אלוהים". כל מה שהיה מקור השימוש הדתי במילה, השימוש הזה הפך לחלק מהשפה היוונית. מיסיונר שרצה להכריז על האל האחד והאמיתי היה חייב, אם הוא דיבר ביוונית, להשתמש במונח "אלוהים", אשר כמובן היה בשימוש בדת הפגאנית. וכך אם הוא רצה לציין את ישוע כאלוהים, באמצעות מילה שתבחינה בו גם מהאב, הוא היה חייב להשתמש במילה "אדון", למרות שהמילה הזו גם היא הייתה בשימוש בפגאניזם. לא במקרה אחד ולא בשני, השימוש במילה יוונית גרם להשפעה כלשהי של מושגים שהיו קשורים למילה בדת פוליתאיסטית.

אבל היה סיבה הרבה יותר חזקה ליישום המונח היווני "אדון" לישוע מאשר זו שנמצאה בשימושו הנרחב בקרב העמים דוברי היוונית. השימוש הדתי במונח לא היה מוגבל לקults הפגאניים, אלא מופיע גם, ואם בכלל באופן הרבה יותר מבוסס, בתנ"ך היווני. המילה "אדון" משמשת את הספטואגינטה לתרגם את "יהוה" של הטקסט העברי. זה יהיה די לא רלוונטי לדון בסיבות ששלטו בתרגום בבחירתם של מילה זו בפרט. ללא ספק, מילה כלשהי עבור "אדון" נדרשה על ידי האסוציאציות שכבר צברו סביב המילה העברית. וניתן להציע סיבות שונות לבחירת "kyrios" ולא מילה יוונית אחרת שפירושה "אדון". אולי המשמעות השורשית של "kyrios" ביטאה טוב יותר את הרעיון שהתכוון; אולי, גם, משמעות דתית כבר היתה קשורה ל"kyrios ", שלא היו למילים אחרות. בכל מקרה, מה שלא יהיה הסיבה, "kyrios" היתה המילה שנבחרה.

והעובדה היא בעלת חשיבות רבה. כי בקרב קוראי הספטואגינט התפתחה הנצרות לראשונה. הספטואגינט הייתה התנ"ך של בתי הכנסת היהודיים, ובבתי הכנסת היה קריאתה נשמעת לא רק על ידי יהודים אלא גם על ידי המוני גויים, "יראי אלוהים" מספר מעשי השליחים. עם "יראי אלוהים" החלה המשימה לגויים. ואפילו במקומות שבהם היו מומרים גויים שלא עברו כלל בבית הספר של בית הכנסת בתקופה המוקדמת ביותר, אולי היו מומרים כאלה מעטים - אפילו אז נעשה שימוש בספטואגינט מיד בהוראתם. וכאשר השתמשו המיסיונרים הנוצרים במילה "אדון" לגבי ישוע, ידעו השומעים מיד מה הם התכוונו. הם ידעו מיד שישוע תופס מקום שתופס רק אלוהים. כי המילה "אדון" משמשת פעמים רבות בכתבי הקודש היווניים כשם הקדוש ביותר של אלוהי ברית ישראל, ופסוקים אלה הוחלו בחופשיות על ישוע.

שימוש זה של הספטואגינט במונח "אדון", עם החלת פסוקי הספטואגינט על ישוע, אשר מופיע כמובן מאליו באיגרותיו של פאולוס, היה בעל חשיבות עצומה למשימה הנוצרית המוקדמת יותר משימוש המונח בקults הפגאניים. והוא שופך אור עצום על המשמעות המקורית של המונח כאשר הוא מיושם על ישוע. אבל השימוש הפגאני מעניין, והצגתו על ידי בוססט ואחרים צריכה להתקבל בברכה. עובדה חשובה אחת הוקמה יותר ויותר על ידי מחקר מודרני - העובדה שהמילה היוונית "קיריוס" במאה הראשונה לספירה הייתה, בכל מקום ששפת היוונית השתרעה, כינוי ברור לאלוהות. השימוש הנפוץ במילה אכן נמשך; המילה עדיין הביעה את היחס שריבון קיים כלפי עבדיו. אבל המילה הפכה למונח דתי אופייני, והיא מופיעה במשמעות דתית, במיוחד כפי שנקבעה על ידי הספטואגינט, בברית החדשה.

כך אינו בהתאם לשימוש של הברית החדשה כאשר ישוע נקרא, על ידי אנשים מסוימים בכנסייה המודרנית, "האדון", ולא "המשיח". לפעמים, אולי, שימוש זה מאומץ במחאה מודעת נגד תפיסת הברית החדשה של האלוהות של ישוע; ישוע נאמר עליו כ"האדון", בדיוק כמו שמנהיג בית ספר לאמנות נאמר עליו כ"האדון" על ידי תלמידיו. או שהמילה פירושה רק אחד שציווייו יש לבצע. אבל לפעמים האופנה המודרנית מאומץ על ידי גברים ונשים אדוקים עם הרעיון שהמילה האנגלית "אדון" נשחקה ושהשימוש במילה "אדון" הוא גישה קרובה יותר למשמעות של הברית החדשה היוונית. רעיון זה הוא שגוי. בתרגום הכינוי של הברית החדשה של ישוע, אין לרצות לחזור למשמעות המקורית של המילה "קיריוס". כי המילה היוונית כבר עברה התפתחות, וכאשר היא מיושמת על ישוע בברית החדשה היא הייתה בבירור מונח דתי. היא הייתה בדיוק הקונוטציות הדתיות שיש למילה האנגלית "אדון" כיום. ועל אותו הסיבה. הקונוטציות הדתיות של המילה האנגלית "אדון" נובעות משימוש בתנ"ך; והקונוטציות הדתיות של המילה "קיריוס" של הברית החדשה גם נבעו משימוש בתנ"ך - השימוש של הספטואגינטה. הנוצרי, אם כן, צריך לזכור ש"מעט למידה היא דבר מסוכן". ההחלפה האחידה של "האדון" ב"המשיח" כאשר מדברים על ישוע יש רק מראה שווא של רעננות ומקוריות. במציאות היא לפעמים פירושה סטייה מרוח השימוש של הברית החדשה.

בהתאם לכך, בוסאט ביצע שירות בהצבת המשמעות הדתית של המילה "אדון" בבהירות. אבל הוא לא הצליח להסביר את היישום של מילה זו לישוע.

קשיים נוספים, יתר על כן, מלווים את תורתו של בוסאט. המונח "אדון" כפי שהוא מיושם על ישוע, והגישה הדתית כלפי ישוע המתבטאת במונח, עלתה, על פי בוסאט, בפגישות של קהילות כגון זו באנטיוכיה, והשפעתם של מושגים פגאניים. אבל כמובן, הסברו של בוסאט על מקור הפאוליניזם טרם הוצג במלואו. הפאוליניזם הוא משהו הרבה יותר מאשר פולחן אקסטטי של אלוהים פולחני; היחס האישי לישוע שולט בכל תחום בחיי השליח.

בוסאט מכיר בעובדה זו. הדת של פאולוס, הוא מודה, היא משהו הרבה יותר מאשר הדת שהובעה בפגישות של כנסיית אנטיוכיה. אבל הוא מניח כי היסודות האחרים של דתו של פאולוס, עד כמה שהם נרחבים, היו לפחות נקודת המוצא שלהם בפולחן. כאן נמצא אחד היסודות הפחות משכנעים בכל הבנייה. בוסאט העריך בחסר את האופי האינדיבידואליסטי של דתו של פאולוס. לפחות הוא לא הצליח להראות כי החיים הפאוליניים "בישוע" או "באדון" נוצרו על ידי התפתחות מהתנסויות אקסטטיות בפגישות של כנסיית אנטיוכיה.

אבל אם הדת האינדיבידואליסטית של פאולוס התפתחה מה"פולחן", איך היא התפתחה? איך ניתן להסביר את הכנסתם של היסודות החדשים? בוסאט תקף בעוז את הבעיה הזו. והוא מנסה להראות כי דתו של פאולוס כפי שהיא מופיעה באיגרות התפתחה מהדת הפולחנית של אנטיוכיה על ידי זיהוי "האדון" עם "הרוח", ועל ידי הכללה ואתיקיזציה של מושג פעילות הרוח.

הדוקטרינה הפאולינית של הרוח, מאמין בוסט, נגזרה מהדת המיסטית הפגנית של העידן ההלניסטי. בנוסף לעניין המינוח - אם כי התוכניות של רייצנשטיין נחשבות על ידי בוסט כנכונות בעיקרו - הדואליזם הפסימי הבסיסי של פאולוס התבסס, על פי בוסט, על אותו סוג של מחשבה וחיים ש広פ出现在 בדתות המיסטריה ובכתבי ההרמטיקה. על פי דרך חשיבה פסימית זו, הישועה לא יכולה להיות מושגת על ידי הטבע האנושי, אפילו עם עזרה אלוהית, אלא רק על ידי התחלה חדשה לגמרי, המיוצרת על ידי החלפת הטבע האלוהי באדם הישן. לדברי בוסט, האפוסטול פאולוס הרחיב את הסופר-נאטורליזם הזה, את התפיסה של הדומיננטיות של הכוח האלוהי בחיים החדשים, הרבה מעבר לגבולות של פולחן או חוויות חזון; הרוח הפכה לעיקרון השולט בחיים של הנוצרי; לא רק נבואה, לשונות, ריפוי ודומיהם, נחשבו כעת כפירות הרוח, אלא גם אהבה, שמחה, שלום, ארך רוח, חסד, טוב, נאמנות, ענווה, שליטה עצמית. אבל הרחבה פאולינית זו של פעילות הרוח, בוסט מתעקש, לא כללה את החלשת הסופר-נאטורליזם שהיה אופייני לתפיסה המקורית; הרוח שייצרה אהבה, שמחה, שלום, לא היה לה שום קשר עם הרוח האנושית, בדיוק כמו הרוח שגרמה לאנשים לדבר בלשונות. והסופר-נאטורליזם שמופיע כאן בצורה מפוארת, בוסט מוכיח, נגזר מהדת המיסטית הפגנית של העידן ההלניסטי.

טיעון זה כבר נדון, וחולשתו הוצגה. הדוקטרינה הפאולינית של הרוח לא נגזרה מהפגאניזם העכשווי. אך הפירוט של תיאוריית בוססט עדיין לא הושלם. הרוח שפעילותה הורחבה על ידי פאולוס אל תוך המעמקים הפנימיים ביותר של חיי הנוצרי זוהתה, אומר בוססט, עם "האדון" (2 קורינתי 11:17). זיהוי זה הפעיל השפעה חשובה על שני האלמנטים שהובאו יחד; הוא הפעיל השפעה חשובה על התפיסה של גם "האדון" וגם של "הרוח". אם "האדון" זוהה, או הובא ליחס קרוב מאוד, עם הרוח, ואם פעילות הרוח התרחבה לכל החיים, אז "האדון" לא יכול היה עוד להיות עבור פאולוס רק אל המשתחווה שנוכח בפגישות של הכנסייה. להפך, הוא היה צריך להיות נוכח בכל מקום שבו הרוח נוכחת - כלומר, הוא היה צריך להיות זה שבו הנוצרי חי, נע וקיים. וכך פאולוס יכול היה ליצור את הביטוי המופלא "בישוע המשיח" או "באדון", שלדברי בוססט אין לו אנלוגיה במשפט הפגאני. מאידך גיסא, התפיסה של הרוח, לדעת בוססט, שונתה בהכרח על ידי הקשרה עם "האדון". על ידי הזיהוי עם אדם ממשי שחי רק לפני כמה שנים, "הרוח" קיבלה איכות אישית שלא הייתה לה אחרת. או, לומר את אותו הדבר במילים אחרות, הביטוי הפאוליני "באדון" אינו בדיוק אותו משמעות כמו הביטוי "ברוח"; כי יש לו אופי אישי מוזר. "התערובת המופלאה הזו של הפשטה ואישיות," אומר בוססט, "הקשר הזה של עיקרון דתי עם אדם שהלך כאן על האדמה וסבל מוות, הוא תופעה של כוח ומקוריות מוזרים."

בשלב זה, בוסאט נמצא בסכנה של אי-נאמנות לעקרונות היסוד של השחזור שלו; הוא נמצא בסכנה של קישור דת של פאולוס עם האדם הקונקרטי של ישוע. אבל הוא מזהה את הסכנה ונמנע ממנה. אין להניח, הוא אומר, כי לפאולוס היה רושם ברור כלשהו של המאפיינים של ישוע ההיסטורי. כי אם היה לו רושם כזה, הוא לעולם לא היה יכול לקשר את ישוע עם הפשטה כמו הרוח. כל מה שהיה לו עניין, אם כן, היה העובדה כי ישוע חי ובמיוחד כי הוא מת.

עם זאת, עובדות אלו בלבד נחשבות כמספיקות כדי להעניק לתפיסה של פאולוס את הרוח-אדון את האיכות האישית המיוחדת שמעוררת את ההערצה של בוסאט! האמת היא, בוסאט מוצא את עצמו בשלב זה מול הקושי שכל הסבר טבעי להתהוות דתו של פאולוס מתמודד איתו. הבעיה היא שקשר הדוק של פאולוס עם ישוע ההיסטורי נדרש על ידי ההיסטוריון כדי להעניק ליחס של פאולוס לישוע את האיכות האישית החמה שזורחת מכל עמוד של האיגרות; בעוד, מצד שני, הפרדה רחבה של פאולוס מישוע ההיסטורי נדרשת באותה מידה כדי שלא יופרע פאולוס על ידי מסורת היסטורית בהעלאת ישוע לגדוּת אלוהית ובהבאתו בקשר עם רוח האלוהים.

הביקורת המודרנית התנדנדה בין שני הדרישות; היא מנסה לשמור על זכויותיהם של כל אחד. בוסאט מושפע יותר מהדרישה השנייה; ורנלה, יריבו, מושפע יותר מהראשונה. אבל שניהם טועים באותה מידה. באמת יש רק דרך אחת לצאת מהקושי. היא דרך ישנה ורדיקלית. אבל עולם המלומדים עשוי לחזור אליה בסופו של דבר. הקושי היסודי בהסבר מוצא הפאוליניזם לא ייעלם לעולם על ידי התעלמות ממנו; הוא לא יכנע לפשרות מכל סוג. הוא ייעלם רק כאשר ישוע יוכר כמי שהוא באמת, מה שאפולוס הניח עליו והוא מי שכל הבשורות מייצגות אותו - בנו הנצחי של אלוהים, שבא לארץ לגאולת האדם, ויושב עתה מחדש על כסאו של תפארתו, ועובד בלבבות תלמידיו באמצעות רוחו, כפי שאלוהים לבדו יכול לעבוד. פתרון כזה לא היה פופולרי יותר מאשר הוא היום. קבלתו תדרוש מהפכה קופרניקאית במחלקות רבות של מחשבה וחיים אנושיים. אבל סירוב לקבלו השאיר בעיה היסטורית שלא נפתרה עד כה.

בשלב מסוים, בוסאט מודה, הדת של פאולוס התבססה על עובדה היסטורית. היא התבססה על מותו של ישוע. אבל הפרשנות הפאולוסית של מותו של ישוע נגזרה, לדעת בוסאט, בחשיבות רבה מן הדת הפגנית בני הזמן; התפיסה הפאולוסית של מוות ותחייה עם המשיח נוצרה בהשפעתה של התפיסה הפגנית הנפוצה של האל הדוהר וקורס. קביעה זו הפכה להיות נפוצה למדי בקרב חוקרים אחרונים; חומר לתמיכה בה נאסף בצורה נוחה על ידי מ. ברוקנר. אבל למעשה, הראיות לתמיכה בקביעה זו הן מן הסוג החלש ביותר. הביקורת של הדת ההלניסטית שנעשתה בפרק ו' גילתה, אמנם, את העובדה שמסוימים אלים, במיוחד אטיס, אדוניס ואוסיריס, הוצגו תחילה כדוהרים ולאחר מכן כמחודשים. הדמיון בין דמויות אלו זה לזה עשוי אולי להיות מוסבר על ידי ההשערה שכולם היו במקורם אלים של צמחייה, שמותם ותחייתם ייצגו את קמילת הצמחייה בסתיו והתחדשותה באביב. במבט ראשון, הדמיון בין אלים אלו לישוע עשוי להיראות מוחשי. ישוע אף הוא הוצג כדוהר וכשובחיים. אבל מה המשמעות של הדמיון? האם זה יכול לומר שהסיפור הנוצרי שלמותו ותחייתו של ישוע נגזר מן המיתוסים הצמחיים הללו? כך הגיעו למסקנה מספר חוקרים מודרניים. אבל כמובן, מסקנה זו היא אבסורדית, והיא אינה נתמכת על ידי בוסאט. ההיסטוריה המהותית של האמונה בתחייתו בקרב חבריו הקרובים עומדת חזקה מכדי להיות מוכתשת על ידי כל תיאוריה של תלות במיתוס פגני. וכך, הטיעון הנגזר מן הדמיון בין הסיפור הנוצרי לסיפור הפגני של האל הדוהר וקורס מוכיח יותר מדי. אם הוא מוכיח משהו, הוא מוכיח שהסיפור הנוצרי של תחייתו של ישוע נגזר מן המיתוס הפגני. אבל תפיסה כזו לא אומצה על ידי היסטוריונים רציניים. לכן, יהיה צורך להודות שהדמיון בין האמונה שאדוניס ואוסיריס ואטיס מתו וקמו לתחייה, לבין האמונה שישוע מת וקם לתחייה, לא נוצר על ידי תלות של סיפור אחד בשני. יהיה צורך להכיר, לכן, שדמיון אינו תמיד אומר על תלות. ואם הוא לא עושה זאת בנקודה אחת, אולי הוא לא עושה זאת גם בנקודות אחרות.

אבל בוסאט יתעקש כי אף על פי שסיפור הברית החדשה על מותו ותחייתו של ישוע לא נוצר במקור על ידי המיתוס הפגני, אך השפעתה של ההשקפה הפגנית התבטאה בפירוש שפאולוס נתן לסיפור. פאולוס האמין כי הנוצרי חולק את גורלו של המשיח - מת עם המשיח וקם עם המשיח. אבל השקפה דומה מופיעה בדתות הפגניות. הביטוי הקלאסי של רעיון זה מופיע במילים המובאות לעתים קרובות על ידי פירמיקוס מאטרנוס, "היו בעלי לב טוב, יוזמים, כי האל ניצל; כי לנו תהיה ישועה מצרות."

אך יש לזכור כי עדותו של פירמיקוס מאטרנוס מאוחרת מאוד, וכי הראיות לשכיחותה של ההשקפה בתקופה המוקדמת מעטות למדי.

ההצהרות הנועזות של כותבים אחרונים בנוגע לעניינים אלו אינן אלא מדהימות. קוראים רגילים עשויים לקבל את הרושם כי החוקר יכול לשחזר את התפיסה של אל מת וקורב, ושל חלקם של המתפללים במותו ותחייתו, על בסיס איזה אוצר עצום של מידע במקורות הקיימים. למעשה, אין דבר כזה. המידע הקיים על התפיסה המדוברת הוא דל ביותר, וברובו מתוארך לתקופה הרבה אחרי תקופתו של פאולוס. יהיה זה הולך רחוק מדי, אמנם, לטעון כי התפיסה של אל מת וקורב, עם משמעותה הדתית, לא הייתה קיימת לפני התקופה הפאולינית. טקסט מצרי עתיק, לדוגמה, הובא על ידי אר-מן, אשר גורם לרווחתו של המתפלל להיות תלוי בזה של אוסיריס: "כמו שאוסיריס חי, כך גם הוא יחיה." סביר להניח כי תפיסות כאלה היו קשורות גם לת mourning ולאחר מכן לשמחה על אטיס ואדוניס. אם התפיסה הייתה קיימת בתקופה שלפני פאולוס, אין זה אומר שהיא הייתה נפוצה. בוודאי שהשכיחות שלה הוגזמה מאוד בשנים האחרונות. נגד הגזמות כאלה, י. וייס - שלא יכול להיות מואשם בחוסר כלשהו של סימפתיה לשיטות של דת השוואתית כפי שיישמו על הברית החדשה - קרא תשומת לב ל-1 קור. א'. 23. המשיח הצלוי, אומר פאולוס, היה "לעובדי האלילים טיפשות." זה לא נראה כאילו העובדי האלילים בקרבם עבד פאולוס היו מאוד מוכרים עם הרעיון של אל מת. אם הטענות של ברוקנר היו נכונות, אם התפיסה של האל המת הייתה נפוצה בימיו של פאולוס כמו שברוקנר מניח, הצלב לא היה "לעובדי האלילים טיפשות"; להיפך, הוא היה נראה לעובדי האלילים כדבר הכי טבעי בעולם.

אבל גם אם השכיחות המוקדמת של התפיסה של אלוהים מת ועולה, עם משמעותה הדתית, הייתה מבוססת יותר משהיא, אין הדבר מוכיח את תלותו של פאולוס בתפיסה זו. כי התפיסה הפאולינית שונה לחלוטין. הבדל אחד, כמובן, הוא ברור לחלוטין והוא אכן מוכר בדרך כלל - המשיח הפאוליני מתואר כנפטר מרצונו, ומת למען בני אדם. "הוא אהב אותי," אומר פאולוס, "ונתן את עצמו בשבילי." אין שום דבר דומה לתפיסה זו במקרה של הדתות הפגאניות. אוסיריס, אדוניס ואטיס נפלו קורבן לגורלם; ישוע נתן את חייו בחופשיות. ההבדל הוא עצום; הוא כרוך בלב ליבה של דתו של פאולוס. כיצד נגרם ההבדל? מאין נגזר התפיסה הפאולינית של חסדו של המשיח? האם היא נגזרה מישוע עצמו? האם היא נגזרה מהידע שיש לפאולוס על אופיו של ישוע? ההנחה עשויה להיראות טבעית. אבל למרבה הצער, מנקודת מבטו של בוסאט, היא חייבת להידחות. כי אם פאולוס היה יודע משהו על אופיו האמיתי של ישוע, איך יכול היה פאולוס לחשוב שישוע, אדם בלבד, היה האדון השמימי?

ההבדל האחר הוא אף יותר יסודי. מותם ותחייתם של האלים הפגאניים היה עניין של פולחן; מותו ותחייתו של המשיח הפאוליני היה עובדה היסטורית. נצפה בסקירה של הדת ההלניסטית כי הפולחנים בדתות הפגאניות היו הרבה יותר קבועים מאשר המיתוסים; לדעתם של חוקרים מודרניים, המיתוסים נגזרו מהפולחנים ולא להיפך. וכך במקרה של "האלים המתים והקמים", אחד מופתע יותר מכל דבר אחר באופי הנוזל המוחלט של המיתוסים. סיפורו של אטיס, למשל, מסופר בצורות שונות רבות, ונראה כי לא הייתה כל עניין בין המתפללים לאטיס בקביעת כל חשבון אותנטי של מותו ותחייתו של האל. במיוחד "תחייתו" של האל מופיעה במיתוסים של אטיס, אדוניס ואוסיריס רק בקושי. המוות והתחייה האמיתיים התרחשו רק בפולחן. בכל שנה במרץ, המתפללים לאטיס ברומא ראו לראשונה את האל שוכב מת, כפי שהוא מיוצג על ידי עץ האורן, ולאחר מכן שמחו בתחייתו. המוות והתחייה לא הובנו כמעט כמאורעות שהתרחשו פעם אחת לפני זמן רב. הם נתפסו יותר כמתרחשים בכל חגיגה של החג.

הטיפול הפאוליני במותו ותחייתו של המשיח שונה לחלוטין. על ידי בווסט, אכן, ההבדל מוסתר חלקית; בווסט מנסה להראות כי התפיסה הפאולינית של מותו ותחייתו של המאמין עם המשיח נגזרה מחגיגת הסקרמנטים. אבל אין זו יכולה להיות טעות רדיקלית יותר. מה שברור יותר מכל בכתבי הקודש הוא האופי ההיסטורי של המסר הפאוליני. דתו של פאולוס היתה שורשית באירוע, והסקרמנטים היו דרך אחת להציג את משמעותו של האירוע. האירוע היה עבודת הישועה של המשיח במותו ותחייתו..

פה שוכנת ההבדל העמוק ביותר בין פאולוס לדת עכשווית. הפאוליניזם לא היה פילוסופיה; הוא לא היה קבוצה של הוראות להימלטות מהסבל של העולם; הוא לא היה תיאור של מה שהיה תמיד נכון. להפך, הוא היה תיאור של משהו שקרה. הדבר שקרה, יתר על כן, לא היה מוסתר בעבר הרחוק והעמום. התיאור שלו לא התפתח כהצדקה לצורות דתיות קיימות. להפך, המוות והתחייה של ישוע, עליו התבסס הבשורה של פאולוס, קרו רק כמה שנים לפני כן. והעובדות ניתן היה לבסס על ידי עדות מספקת; העדים יכולו להיות נשאלים, ופאולוס פונה לעדים בפירוט. המעבר היחיד, 1 קור. ט"ו 1-8, מספיק כדי ליצור תהום עצומה בין המשיח הפאוליני לאלים המושיעים הפגאניים. אבל אופיו של הפאוליניזם אינו תלוי במעבר אחד. בכל מקום באיגרות פאולוס שם את כל חייו על האמת של מה שהוא אומר על המוות והתחייה של ישוע. הבשורה שפאולוס הטיף היה תיאור של משהו שקרה. אם התיאור היה נכון, מוצאו של הפאוליניזם מוסבר; אם הוא לא היה נכון, הכנסייה מבוססת על טעות בלתי מוסברת.

חלופה זו האחרונה נבחנה בדיון הקודם. אם ישוע לא היה המושיע האלוהי שאמר עליו פאולוס, איך נוצרה הדת הפאולינית של הגאולה? שלוש השערות גדולות נבחנו ונמצאו חסרות.

הפאוליניזם, הוכח, לא התבסס על ישוע של הנטורליזם המודרני; אם ישוע היה רק מה שהוא מיוצג על ידי היסטוריונים נטורליסטים מודרניים כיש, אז מה שייחודי באמת לפאולוס לא נגזר מישוע. קביעת עובדה זו היתה הישג בולט של ורדה ובוסאט. אבל אם מהותו של הפאוליניזם לא נגזר מישוע, מאין הוא נגזר?

לא נגזר, כפי שוורדה האמין, מהמושגים האפוקליפטיים של המשיח שלפני הנצרות; כי המשיח האפוקליפטי לא היה אובייקט של פולחן, ולא אדם חי שאפשר לאהוב. לא נגזר מדת פגאנית, בהתאם להשערה המוכשרת של בוססט; כי השפעה פגאנית נשללת על ידי העדות העצמית של פאולוס, והמקבילים הפגאניים מתפרקים לחלוטין. אבל גם אם המקבילים היו קרובים פי עשר ממה שהם, עדיין לא היה נגע ללב הבעיה. לב הבעיה נמצא ביחסו של פאולוס לישוע.

יחס זה לא יכול להיות מתואר על ידי פשוט מניין פרטים; לא יכול להיות מופחת למונחים נמוכים יותר; זה דבר פשוט ובלתי ניתן לחלוקה. יחסו של פאולוס לישוע הוא יחס של אהבה; ואהבה קיימת רק בין אנשים. זה לא קבוצת רעיונות שיש להסביר, אם הפאוליניזם צריך להיות מוסבר, אלא אהבתו של פאולוס לישוע. ואהבה זו שורשית, לא במה שישוע אמר, אלא במה שישוע עשה. הוא "אהב אותי ונתן את עצמו בשבילי." שם נמצא הבסיס לדת של פאולוס; שם נמצא הבסיס לכל הנצרות. בסיס זה מאושר על ידי הדיווח על ישוע שניתן בבשורות, וניתן, אכן, בכל המקורות. הוא מתנגד רק על ידי שחזורים מודרניים. ושחזורים אלו מתפרקים כולם. דת של פאולוס לא נוסדה על קומפלקס של רעיונות שמקורם ביהדות או בפגאניזם.

היא נוסדה על ישוע ההיסטורי. אבל ישוע ההיסטורי עליו היא נוסדה לא היה ישוע של שחזור מודרני, אלא ישוע של כל הברית החדשה ושל אמונת הנוצרים; לא מורה ששרד רק בזיכרון של תלמידיו, אלא המושיע שעדיין חי לאחר שעבודתו הגאולית נעשתה ועדיין אפשר לאהוב אותו.

ג'ון גרשם מאכן (1881-1937) היה חוקר פרסביטרי אמריקאי של הברית החדשה, שהוביל מרד נגד תיאולוגיה מודרניסטית בפרינסטון, וייסד את הסמינר התיאולוגי וסטמינסטר ואת הכנסייה הפרסביטרית האורתודוקסית.