מדריך לצעירה לפיתוח הרמוני של אופי נוצרי

מדריך הצעירה לפיתוח הרמוני של אופי נוצרי

דת אמיתית היא בעיקרה התקדמות

מאת הארווי ניוקומב

השינוי המוסרי והרוחני הגדול, אשר הכתובים מגלים כנדרש להצלה, מושווה על ידי ישוע והשליחים ללידה מחדש, כי הוא תחילתה של החיים הרוחניים. המונח התחדשות, עם זאת, חל רק על שינוי זה בהתחלתו, שהוא מיידי. הצעיר שהתגמל, לכן, נקרא בצדק על ידי השליח פטרוס "תינוק שנולד מחדש". זו טעות גדולה, אם כן, לחשוב כי נוצרי אמיתי, אשר במצב הנכון של הנפש, צריך להסתכל אחורה לתקופת התגמול שלו על תרגילים היותר חיים ונמרצים של חסד, או על הראיות העיקריות שלו להיות במצב של חסד. אמנם, ייתכן כי באותו זמן זה יותר מורגש, כי השינוי ממצב הטבע למצב החסד גדול מאוד. אף על פי כן, שינוי זה אינו מושלם, ורוב העבודה של "להוריד את האדם הישן", - של "להביא את הגוף תחת כניעה ולשמור אותו בכפיפות," נותרו עדיין לעשות; בעוד שה"אדם החדש" חייב לגדול מהחולשה של הילדות ל"קומה של איש מושלם בישוע המשיח".

דת אמתית חייבת, לכן, להיות בעיקרה פרוגרסיבית. זהו ההבנה הברורה של כל הדמויות המשמשות בדבר ה' לתאר את עבודת החסד בלב. היא מושוואת לזרע חרדל, שהוא הקטן מכל הזרעים. אבל כאשר הוא צומח, הוא עולה ומפיץ את ענפיו עד שהוא הופך לגדול מכל הצמחים. היופי וההתאמה של דמות זו לא יוערכו אלא אם כן ניקח בחשבון את הצמיחה השופעת של הצמחים במדינות המזרח. אבל לא כדאי לנו לצפות לצמח כזה לצמוח בבת אחת לגמרי. זהו הפטרייה שפותחת וגדלה במלואה כדי לראות לראשונה את אור השמש בבוקר; אבל היא נובלת במהירות. ובכל זאת, גם לא כדאי לנו לצפות לצמח כזה להישאר סטטי בצמיחתו, לפני שהוא מגיע לבגרות. אם הוא מפסיק לגדול, חייב להיות תולעת בשורש, או מחלה קטלנית כלשהי, שתגרום לו להצטמק ולמות.

פעולת החסד מושוואת גם לתמריץ; שהוא בהתחלה כל כך קטן עד שקשה להבחין בנוכחותו בקמח. אבל כאשר הוא מתחיל לעבוד, הוא גדל ומתפשט עד שהכול מתמרץ. ובכל זאת, התקדמותו יכולה להיפגע מקור; והתהליך יכול לעיתים רחוקות להתאושש, כך שלא לפגוע בייצור. כך גם הנוצרי לעיתים רחוקות יחזור מהשפעות מזיקות של נסיגה וקור בלהטו האדוק.

שוב, החסד מושווה למקור חי - מעיין, שמיימיו מבעבעים ומשלחים זרם קבוע. המשיח אמר, "המים שאני אתן לו יהיו בו מעיין מים, המתנשאים לחיי נצח." כאשר נאמרו הדברים האלה, אדוננו ישב על מעיין עמוק, בשיחה עם האישה משומרון. כפי שהיה נהוג אצלו, הוא שאב הוראה מהאובjetos סביבו. הוא הפנה את תשומת לבה מהמים שיכולים רק לכבות את הצמא הטבעי, אל המים החיים, אשר מרעננים את הנפש. אבל היא, לא הבינה אותו, והיא רצתה לדעת איך הוא יכול להשיג מים חיים ממעיין עמוק, בלי שום דבר לשאוב בו. כדי להראות את עליונותו של מים החיים, הוא אמר לה כי מי ששתו מהם צריכים שיהיה בם, מתנשאים כל הזמן מעצמם, כמו ממעיין שופע.

אחת מהזיכרונות היקרים ביותר של ילדותו של הכותב היא המעיין החי שזרם מסלע ליד בית ילדותו. הבצורת הקשה ביותר מעולם לא השפיעה עליו, ובחורף הקרים ביותר של החורף הצפוני הוא מעולם לא קפא. פעמים רבות, כשהוא קם בבוקר, כשנשבו הרוחות הקרים סביב למגורים, והכל נראה אטום עם כפור נצח, הקרח והשלג היו מעשנים סביב המעיין. כך, כמו זרם קבוע, צריכות החסדים שלנו לזרום, ללא השפעה של הבצורת או העקרות של אחרים, מละות את הלבבות הקרים סביבנו.

"הצדיקים," אומר דוד, "ישגו כמו תמר; הוא יגדל כמו ארז בלבנון." התמר ממשיך לגדול ולהתרבות, ושומר על כוחו ופריונו אולי יותר מכל עץ אחר. הוא גם מפורסם ביכולתו להרבות את עצמו, שורשו מייצר מספר רב של יונקות; וכאשר הוא נטוע על ידי מעיין חי במדבר, בקרוב תימצא יער קטן של תמרים הגדלים סביבו. זהו אחד העצים השימושיים ביותר, וכל חלק ממנו מנוצל לשימוש מועיל. "לשגות כמו התמר," לכן, מלא משמעות. הדבר יכול להתגשם על ידי הנוצרי רק כאשר הוא מתקדם בצמיחתו הרוחנית, תורם, בהשפעתו, להגברת "עצי הצדק" בגן ה', ומשגשג במעשים מועילים.

הארז הוא ירוק-עד. הוא לא, כמו עצים רבים, משיר את הירק שלו, ונראה כחסר חיים במשך חצי השנה, ואז פורח שוב לשעה קצרה; אלא צמיחתו היא יציבה וודאית. הוא ירוק-עד. לגדול כמו ארז, לכן, מעיד על התקדמות יציבה בחיי האלוהים.

המניעים שמעודדים אותנו לחפש ולשמור על רמת אדיקות גבוהה, הם הגבוהים ביותר שיכולים להיות מוצגים לנו. תהילת אלוהים מחייבת זאת. זהו הטוב הגדול ביותר. זהו ביטוי של השלמות האלוהית ליצורים השכליים שלו. ביטוי זה נעשה על ידי גילוי לו את מעשי הבריאה, ההשגחה והחסד שלו, ועל ידי הטבעת תמונתו המוסרית על לבם. באותו הדבר טמון האושר שלהם. בקידום תהילתו שלו, אם כן, אלוהים מפעיל את המידה הגבוהה ביותר של חסד לא אנוכי. שום דבר לא יכול להוסיף לאושרו: שום דבר לא יכול להפחית אותו. אילו כל הבריאה נמחקה, ואלוהים היה הישות היחידה ביקום, הוא עדיין היה מפואר ואושר בעצמו. לכן, אין אנוכיות בקידום תהילתו שלו. תהילת הבורא חיונית לטוב של היצור. תשוקה להאדיר את אלוהים חייבת, אם כן, להיות העיקרון השולט בהתנהגותנו, המעיין המניע של מעשינו.

אבל כיצד תהילת אלוהים מקודמת על ידי גדילתנו בחסד?

1. היא מתגלה לנו על ידי הטבעת תמונתו על לבנו, ועל ידי מתן לנו גילוי רוחני של המצוינות, הטוהר והיופי של טבעו המוסרי.

2. היא מתגלה לאחרים, ככל שאנו שומרים על חיים קדושים; כי בכך תמונת המוסר של המשיח מוצגת, כמו תהילת השמש מופיעה באור המוחזר של הירח.

3. תהילת אלוהים מקודמת על ידי היכרות של אחרים עם עושר החסד החופשי, והבאתם למשיח; כי על ידי כך, הם מקבלים אור רוחני כדי להתבונן ביופי ותהילת השלמות האלוהית, ותמונתו נ刻סת על נשמותיהם.

יש לנו, באותו אופן, עידוד גדול לשאוף להתקדמות בדברים אלוהיים. דבר האלוהים מלא הבטחות למי שמבקשים להשיג הישגים גבוהים יותר בידע ובקדושה אלוהיים. הנביא הושע אומר, "אז נדע, אם נרדוף לדעת את ה', יציאתו מוכנה כבוקר; ובא אלינו כגשם, כגשם אחרון וראשון על הארץ." יציאתו, למי שרודפים לדעת אותו, תהיה ודאית, סדירה, ותמידית, כחזרת הבוקר היומית; והוא יבוא אלינו כהתקדמות השמש, כאשר קרניו מתפרצות ממזרח, וגדלות בבהירות ובעוצמה, עד שהן מוזרמות בחום בוער, ואור בהיר ויציב של יום מושלם. "אם נרדוף לדעת את ה'," תהיה נחמתנו תמידית, ונסיוננו לטובת ה' ודאי, כהמשך הלילה והיום הסדיר; וקשרינו עם האלוהים, והגדלת האור, יהיו יציבים כהתקדמות השמש משחר עד צהריים. עשויים להיות עננים זמניים; אך הם יתפזרו במהירות, והשמש הצדק יצוץ עם קרניים מתוקות יותר וזוהר מנחם יותר.

הוא יבוא אלינו כגשם, כגשם האחרון והראשון על הארץ. בארץ ישראל, הגשם אינו יורד, כמו בארץ הזאת, בכל עונות השנה; אבל גשמים כבדים יורדים, להשקות את האדמה בעת הזריעה, לגרום לזרע לנבוט ולגדול; וגשמים אלו הם כה רבים עד כי הם מובילים את הצמחייה להתקדם בקצב קבוע, עד קרוב לקציר, כאשר "הגשם האחרון" יורד, להשלים את היבול - לתת גוף לגרעין, כדי שכאשר הוא יבשיל, יהיה מלא וגדוש. אם הגשם האחרון הזה לא יבוא, הגרעין מתכווץ ומתייבש, עד כי התבואה מתדרדרת באיכותה ופוחתת בכמותה. ה"גשם הראשון", בנוסח המובא, נראה כי הוא מסמל את "הרעננות מלמעלה", שהנפש חווה כאשר "הזרע הטוב" של הדבר נובט לראשונה; ואם זהו שופע, והמומר הצעיר "ילך וידע את ה' ", הדחיפה שהוא מקבל אז תוביל אותו בקורס קבוע של צמיחה רוחנית, עד ש"הגשם האחרון" יבוא להשלים את פירותיו.

בחוויתם של נוצרים אשר עשו התקדמות רבה בחיי האלוהים, יש משהו הדומה מאוד ל"גשם האחרון" הזה. הם הולכים בקורס קבוע, אחרי התנצרותם, מתקדמים תמיד, אף כי, אולי, פחות מורגש בעונות מסוימות מאשר באחרות, כמו שיש עונות בצמחייה כאשר נראה כי אין התקדמות. אבל, בסופו של דבר, לאחר שנתמידו ללכת וידע את ה', הם מקבלים משיחה חדשה מלמעלה. רוח ה' נשפכת עליהם מחדש, כמו "הגשם האחרון", להשלים את צמיחת החסדים הנוצריים. ייתכן כי בצמיחת הצמחייה במזרח, זמן מה לפני "הגשם האחרון", הבצורת תהיה כזו שתגרום לתבואה להשפיל, ואולי, להיראות כאילו היא עומדת להתייבש ולהת枯ר.

לכן, לעתים קרובות, לפני החוויה החדשה הזאת עליה אני מדבר, הנוצרי מובא דרך ניסיונות גדולים, לעתים קרובות עולים על אלו שקדמו לחוויה הראשונה שלו של רחמי סליחה. אבל, כאשר האור שוב זורח על דעתו, הוא מובא אל "מקום גדול," ומביט ב"יופי של ה' "ובתהילות חסדו, בראייה ברורה יותר מאשר אי פעם לפני כן. עושר הוודאות המלאה שוטף על הנפש, ושלוםו זורם כמו נהר שאינו מתייבש. יש לו תגליות חדשות וברורות יותר של כבוד האלוהים, ושל המסתורין האלוהי והמפואר להפליא, "אלוהים התגלה בבשר." נפשו מורמת בדרכי האלוהים, אף כי הוא מושפל מאוד בעצמו, ומשפיל את עצמו לפני האלוהים. הוא החליף את "רוח העבדות" ב"רוח האימוץ." דעתו היא ב"שלום מושלם, התומך באלוהים." וגשם אחרון זה מבשיל את פרייו. אהבתו ושמחתו, כמו גם כל רגשותיו היראים, הם יותר טהורים ורוחניים, עם פחות תערובת של תשוקה אנושית; אמונתו היא יותר חזקה, ברורה ונאמנה; סבלנותו מתחזקת; הוא יותר סבלני, יותר עדין, יותר עניו, יותר צנוע, יותר עקבי במזגו והתנהגותו בכל עת. הוא באמת ובתמים "מוציא פרי בסבלנות;" ופריו נשאר, ונראה, לכבוד חסד האלוהים. ולרבים, רענון זה חוזר לעתים קרובות, לאורך חיים נוצריים ארוכים, וגורם להם תמיד "להוציא פרי בעתו."

יש דבר מה שדומה ל"גשם אחרון" הזה בחוויתם של קדושי התנ"ך, כמו אצל איוב, בניסיונו, ודוד ופטרוס, אחרי נפילותיהם. כך, גם, אנו מוצאים זאת בזיכרונותיהם של נוצרים בולטים, כמו בוניאן, הגב' אדוארדס, (אשתו של ג'ונתן אדוארדס,) אדוארד פייסון, ג'יימס בריינרד, טיילור, גריפין, ורבים אחרים. הגב' אדוארדס, במשך זמן רב, נהנתה, כפי שאמרה, "מעושר של ביטחון מלא." היא הרגישה "התמסרות ללא הפרעה וללא תנאי לאלוהים, ביחס לבריאות או מחלה, נוחות או כאב, חיים או מוות; והתמסרות מוחלטת של חייהם של חבריה הארציים הקרובים ביותר." היא גם הרגישה "שלום מתוק ושלווה של הנפש, ללא ענן כדי להפריע לו; שמחה מתמדת בכל מעשי הטבע וההשגחה; גישה נפלאה לאלוהים בתפילה, משוחחת איתו באופן מוחשי, כמעט כאילו אלוהים היה כאן על הארץ; תשובות תכופות, ברורות, מוחשיות ומידיות לתפילה; כל הדמעות ניגבו; כל צרות וצערים של החיים נשכחו, פרט לצער על החטא; עושה הכל לתפארת אלוהים, עם שמחה, שלום ושלווה ללא הפרעה." באותו זמן היא עסקה במשימות היומיומיות של החיים בחריצות רבה, תוך שהיא רואה בהם חלק משירותו של אלוהים; וכאשר עשתה זאת ממניע זה, אמרה שהם נעימים כמו התפילה עצמה. היא גם הראתה "חרדה קיצונית להימנע מכל חטא, ולמלא כל התחייבות מוסרית. היא הייתה דוגמה למופת בביצוע כל חובה חברתית ויחסית; הפגינה חיים ושיחה ללא פגיעה; מיקדה רבה, חסד ורוך רוח; והימנעה, בזהירות יוצאת דופן, מכל אותם דברים שראתה בהם כשלים באופייה שלה."

אבל איך הגיעו אנשים אלו לשיא הזה בחיים הנוצרים? אף כי בחסד חופשי וריבוני - אך לא היה זה בניסים. אם נשתמש באותם האמצעים, נוכל להגיע לאותו מטרה; וזאת ללא פגיעה בתלותנו באלוהים, או בריבונותו בהפצת חסדו; כי הוא מינה את האמצעים, כמו גם את המטרה. בדברו על הישגיה של הגברת אדוארדס, אמר בעלה, "הגברת אדוארדס היתה זמן רב, באופן יוצא דופן, גדלה בחסד; ועולה, בדרגות מורגשות מאוד, לאהבה גדולה יותר לאלוהים, ניתוק מהעולם, ושליטה על החטא והפיתוי, באמצעות ניסיונות ומאבקים גדולים, ומאבק ומלחמה ממושכים בחטא, ותפילה ולעבודה נמרצת וקבועה ביראת האל, והתמסרות הנפש בשימוש בכל האמצעים. צמיחה זו היתה מלווה, לא רק בעלייה גדולה של רגשות דתיים, אלא גם בשינוי נראה לעין של התנהגות חיצונית; במיוחד בחיים מעל לעולם, ובמידה גדולה יותר של איתנות וכוח בדרך של חובה והתנזרות; שמירה על המאבק הנוצרי תחת פיתויים, וכובש, מפעם לפעם, תחת ניסיונות גדולים; התמידות בשלווה ובמנוחה בלתי מעורערת, תחת השינויים והתאונות של הזמן, כגון עונות של כאב קיצוני, והסכנה הנראית לעין של מוות מיידי".]

אנו מוצאים דיווחים על ניסיונות ומאבקים דומים בחייהם של אחרים. זה מה שאנו יכולים לצפות. זה תואם את החיים הנוצרים, כפי שתוארם בדבר אלוהים. זה "דרך רבה של צרה כי אנחנו נכנסים למלכות השמים." זה הדרך בה עלינו ללכת, אם אי פעם ניכנס לשם. עלינו לעשות את האדיקות לעסק הגדול של החיים, אשר לכל דבר אחר יש לתת מקום. עלינו לעסוק בעבודה עם כל נשמתנו, מביטים אל המשיח לתחזק נגד אויבינו הרוחניים; בעקבות הדוגמה של פאולוס, "לשכוח את הדברים אשר מאחור, ולמשוך קדימה אל הדברים אשר לפני; ללחוץ نحو המטרה עבור הפרס של הקריאה הגבוהה של אלוהים במשיח ישוע;" ואז נצא כמנצחים בסופו של דבר, "דרכו של זה אשר אהב אותנו, ונתן את עצמו עבורנו."