פרק בהשגחה וברכה

התחמקות ראשונה ותשובה

מאת ג'ון מקדוף

האישה אמרה לו, "אדוני, תן לי את המים האלה כדי שלא אצטרך עוד לבוא לכאן לשאוב מים."

הוא אמר לה, "לכו, קראי לבעלך ובואי."

"אין לי בעל," השיבה.

ישוע אמר לה, "צדקת באמרך שאין לך בעל. העניין הוא, שהיו לך חמישה בעלים, והאיש שאת נמצאת עימו עכשיו איננו בעלך. אשר אמרת זה עתה הוא נכון לגמרי."

"אדוני," אמרה האישה, "אני רואה שאתה נביא. אבותינו עבדו בהר הזה, אבל אתם היהודים טוענים כי המקום שבו עלינו לעבוד הוא בירושלים."

ישוע הכריז, "האמני, אישה, זמן בא כאשר לא תעבודי את האב לא בהר הזה ולא בירושלים. השומרונים עובדים את אשר אינם יודעים; אנו עובדים את אשר אנו יודעים, כי הישועה היא מן היהודים. אולם זמן בא ועתה הוא, כי העובדים באמת יעבדו את האב ברוח ובאמת, כי הם סוג העובדים שהאב מבקש. האל הוא רוח, ועובדיו חייבים לעבוד ברוח ובאמת."

האישה אמרה, "אני יודעת כי המשיח" (הנקרא המשיח) John 4:15-25

מילים פתיחה אלו, "אדוני, תן לי מים אלו כדי שלא אצמא ואצטרך לבוא הנה שוב ושוב כדי לשאוב מים", קיבלו פירושים שונים וכמעט סותרים. אנו דוחים מיד, כלא מספק, את זה שיכול לייצג אותם כביטוי של אמונה ילדותית, התפתחות נוספת בהשקפותיה של האישה, שעתידות היו להגיע לשיאן באמונה מושלמת ללא תנודות. שני פירושים אחרים נראים כבני-קיימא. תשובתה עשויה הייתה להיות מוכתבת על ידי פלא, תימהון טיפשי; היא עשויה הייתה להיות ביטוי של לב בשרי, חושני, קהה וחסר תחושה לכל תפיסה רוחנית—לא מסוגל, כפי שכבר ראינו, לעלות מעבר לדברים ארציים, או לחלץ משמעות גבוהה יותר מההצהרה הנשגבת והחסדית של הזר יותר מהתייחסות חומרית ענייה לבאר לרגליה, ולחיסכון בזמן ובמאמץ בלהיות פטור מהצורך "לבוא הנה שוב ושוב כדי לשאוב מים".

פירוש חלופי אולי יותר בהרמוניה עם דמותה של האישה ועם נימת הנראטיב, הוא ששובתה לא הייתה נובעת מפלא או מאמונה, אלא ניסיון להתחמק וללצות, להתלוצץ עם המציאות האלוהית—שהיא נאמרה ברוח לעג, קלת-דעת, בנימה של אירוניה שובבה. כאילו היא אמרה, במתכוון להתחמק מהיישום הרוחני, 'כן, באמת, המים החיים המיתיים שלך יהיו דבר טוב מאוד! זה באמת יהיה שווה לדעת ולבעלות. אדוני, תן לי מים אלו, כדי שלא אצמא, ולא אצטרך לבוא הנה שוב ושוב כדי לשאוב מים'.

היא אמנם נתנה, באמת, בחלק מוקדם יותר של השיחה, הבטחה לדברים טובים יותר. היא נראתה, בכל אופן, מושפעת מהנימוס הבלתי רגיל של הצליין הירושלמי הזה, וגם השיבה לו. אבל הרושם, על לב שבו גאווה וחטא היו דומיננטיים, היה רק רגעי - הגל רק נגע בסלע החי כדי לסגת אחורה שוב בתוך המים המתערבלים. הטבע הישן והטון האתגרני חוזרים ומקבלים את השליטה. היא בוזה במרירות לסגנון דיבור שונה מהזרם כולו של מחשבותיה הבשריות ודרך חייה הבשרית. אין לה אמונה ב, אין לה סבלנות ל, דיבורים רציניים כאלה. תשובתה היא ברוח של ליצנות, ספקנות, בוז, כמו של הליצנים בימי יחזקאל, "הן, אדוני אלוהים, הם אומרים עלי, הלא הוא מדבר משלים?"

למרות שמשמעות הדבר היא פחות חשובה יחסית לבחירת הפירוש, אנו נוטים לחשוב כי האחרון הוא יותר בקנה אחד עם העיסוק המידי שאחריו, שלדעתנו אדוננו רואה לנכון לעשות. כאשר ראה כך שהיא מתלוצצת, או משפיעה להתלוצץ, עם הצרכים העמוקים ביותר של נשמתה, הוא נזקק לשימוש באמצעים חזקים כדי להעיר אותה מאדישותה, ואשמה, וסכנה נוראה. 'הרוח, והרעש, והאש' חייבים לבוא אחרי 'הקול השקט הקטן'.

לכן הוא מפסיק את השיחה בפתאומיות, ורודף נושא חדש. אין עוד דיבור כעת בקשר עם הדמיון היפה של הבאר והמים החיים. אם לא ניתן לגשת אליה באמצעות תמונות ודמויות, הוא יגיע אל מצפונה הקשה באמצעות עובדות שלא ניתן לברוח מהן. היא עשויה שלא להבין ולא לפרש את הוראת הסמלים, אבל אין שום בלבול לגבי המציאויות הקשות והעצובות של חייה שלה. הוא מושך לתשומת לב את חטאה המלווה. מסיים פתאומית את השיחה הדמיונית, הוא שולח את החץ הזה של השכנוע, "לכו, קראי לבעלך, ובואי הנה!"

ברוח אור וחוצפה - השתקפות אופייה והיסטוריה שלה - היא עונה, ללא כל בושה או צער, "אין לי בעל". או, ייתכן, מתוך בורות בנוגע לנוכחותו של הבורא הכל-יודע, שקורא אז את הדפים המעומעמים של לבה, היא ניסתה להתחמק מהאמת על ידי הבעת שקר. אך היא הוכנעה במהרה כי הוא, בנוכחותו של מי שהיא עומדת, הוא זה 'ממנו לא מוסתרות סודות' - הבוחן את המחשבות ואת כוונות הלב. במשפט קצר אחד הוא מגלה סיפור חיים נורא עם מעשה העברה הנוכחי שלו. 'ישוע אמר לה, אמרת היטב, אין לי בעל, כי חמישה בעלים היו לך, והוא אשר עמך עתה איננו בעלך; בכך אמרת אמת'.

יכולנו לשער שאחרי זה, התחמקות היתה בלתי אפשרית; כי כמו הציפור הפחדנית כורעת תחת מבטו של הנץ או הנשק, כך היתה חוטאת זו, שהוכחשה, רועדת תחת ההתגלויות של אותו אחד טהור באינסוף, אשר מן הבאר העמוקה של חייה המלוכלכים, הוציא את הראיות לטומאה ולשפלות; והיא, מושלכת ונדונה, היתה זורקת עצמה לרגלי שופטה האלוהי, ואומרת, "המצאתני, הוי אויבי?"

החץ המחודד אמנם לא יכול להחמיץ את מטרתו; אך גם עתה, כאשר הוא חודר לתוך מצפונה השרוף, היא עושה ניסיון נועז וערמומי להפנות את הנושא - להתחמק מהבחינה. זאת היא מנסה לעשות על ידי הונאה כפולה. רק את הראשון מבין שני מאמצים אלו, ואת הדרך בה אדוננו פוגש אותו, נוכל לבדוק בפרק זה.

בשינוי כיוון ותפנית מיומנת היא מעלה נושא שנוי במחלוקת. רק אלו שעמדו במקום עצמו, עם כל הסביבה הישנה והלא משתנה של באר יעקב, יכולים לתפוס ולהבין את הסצנה במלואה, כשהיא הצביעה כלפי מעלה אל גבהי ההר הקדוש הסמוך, ואמרה, "אדוני, אני תופסת שאתה נביא. אבותינו עבדו בהר הזה, ואתה אומר שירושלים היא המקום שבו על הגברים לעבוד." היא כבר הזכירה, בהקשר, את ההבדלים הדתיים - היריבות הישנה בין יהודי לשומרוני. היא עברה מזה לשאלות היסטוריות ואבותינו בנוגע לאב יעקב. עכשיו היא מזמינה דיון במחלוקת בין המקדשים היריבים של גריזים וציון, ותביעותיהם היחסיות לקדושה עליונה.

מה זה מלמד; אבל כמה קל לדבר בשטף על נושאים שנויי מחלוקת, להעלות שאלות ספקולטיביות - נקודות של מחלוקת דתית - להילחם בקרבות של כת, להגן עד המוות על כל אות של מילה של מפלגה, ולקרוא, "מקדש ה', מקדש ה', מקדש ה' אנחנו," ועם זאת לחיות חיים ללא אלוהים. הנה אחת; לא רק מפרה את חוקי השמים והארץ, אלא גם אדישה לחלוטין לקריירה הנטושה שלה; ועם זאת, כנראה עם גבורה של קדוש, היא נכנסת לזירה ככת, היא יכולה לדבר בקלות על שאלות חצי-דתיות; היא יכולה לדבר, עם כל התלהבותו של חסיד, על "אבותינו", והתפארה בכך שהיא נפרדת משבט יהודה.

תמונה, הוי! של המונים עדיין, החיים בעומק של בורות באשר לעוון שלהם וסכנה, השחתתם בלב ומעשים; שהם עדיין לוחמים גדולים במגרש של מלחמת דת כלשהי; אשר, עם בידוד עצמי קפדני, מחפרים עצמם בגאווה ופורמליזם של כת — תוקעים חצוצרה בקול רם של התלהבות דתית; אתלטים אמיצים בשאלה כלשהי של ספקטרום אמונה וכת, מנפנפים בנשקם בחריצות לא יאומן כל עוד הנושאים האישיים והמעשיים ניתנים להימנע ולהימחק; סובלניים מאוד כלפי חולשותיהם שלהם, אך מאוד לא סובלניים כלפי חולשות וקשיים של אחרים — נאמנות למפלגה, תופסת את המקום שהבשורה מקצה לצדקה, בכיסוי ריבוי של חטאים. כזה, אפוא, היה ניסיון ראשון של אישה השומרית להתחמק.

עתה, הבה ונשמע את תשובתו הבלתי נשכחת של המושיע; הסדר שלה, לטובת הבהירות של המשמעות, נוכל לשנות במקצת. הוא נותן תחילה תשובה נועזת ומוחלטת לשאלתה, ולאחר מכן מיסד עליה כמה אמיתות גדולות, שהנחמה והנחמתם היו מיועדות לכל הדורות של העתיד. לשאלתה על תביעות יריבות של הר גריזים וציון, הוא מאשר, ללא היסוס, את האורתודוקסיה של היהודי ואת ההטרודוקסיה של פולחן השומרונים: "אתם עובדים את אשר אינכם יודעים; אנו יודעים את אשר אנו עובדים, כי הישועה היא מן היהודים." הוא כך מגנה ללא פחד את הפגמים של האמונה השומרונית — דחייתם של כל סדר הנביאים המושר, כמו גם הסובלנות החלקית שלהם של הטקסים הכופרים למחצה אשר שולבו בפולחן אלוהי ישראל על גריזים. על ידי השוואת הטקס הדתי שלהם לטקסים של פיניקיה ויוון, הם הקימו למעשה מזבח עם הכתובת, "לאלוהים הלא נודע".

ויותר מזה, ציון היותה העיר המיועדת לחגים ש туда עלו השבטים, הם היו אשמים בשבירת האחדות ההיסטורית של העבודה, ללא אישור. מאידך גיסא, ישוע מוסיף, כשהוא עצמו משבט יהודה, "אנו יודעים את מי אנו עובדים." היהודים היו נאמנים שמורים של האמת; "אליהם הובטחו דברי האל." כופרים, במובן אחד, כמו שהפכו עובדי ציון מאמונת אבותיהם החיה, בכל זאת הם שמרו על מונותאיזם שלם ובלתי מעוות, כמו גם מוסדות משה ולוי הקדומים. יחד עם החומש, הם כיבדו את סמכות הקולות הנבואיים אשר דור אחר דור הכינו את הדרך לעידן הבשורה החדש. הם לא נפגעו מעבודת בעל. חצרות המקדש לא נטמאו על ידי אומנותו של הקוסם והניחוש. ויותר מזה, "הישועה" (מילולית, במקור, "הישועה", או, כפי שרובם היו מתרגמים זאת, "המושיע", המשיח המובטח, "הוא מיהודים." מהם, בנוגע לבשר, המשיח היה בא. משבט יהודה, לא מאפרים, הוא היה עתיד לצמוח.

המעיין שנפתח לחטא ולטומאה היה, בתחילה, "לבית דוד ולתושבי ירושלים." האדון בחר בירושלים כמקום לשים שם שם. מימי יחזקאל, המים החיים, המסמלים את חסד הבשורה והברכה, היו עתידים לצאת מהמקדש בציון כדי לרענן ולהפרות את מקומות השממה של האדמה - השממות המוסריות של האנושות. לא, יותר מזה, לא בלי הערה ומשמעות הוא הזמן של המילה המשמשת כאן. זה לא "הישועה" תהיה, אלא "הוא", מיהודים, כנראה מעיד על המאזין כי המושיע או "הישועה" כבר הופיע, וכך יוצר הכנה להבטחה הברורה והמלאה יותר אשר באה לאחר מכן, כאשר הוא מכריז על עצמו, ללא שמור, להיות המשיח המובטח.

אבל לאחר שזיכה כך את תביעות ירושלים וציון, הוא מודיע באותו זמן שני אמיתות בעלות עניין עולמי, הנוגעות באותה מידה לאובייקט של פולחן ולדרך הפולחן. נוכל גם להפוך את הסדר שבו דברים אלו עומדים בנרטיב. באשר לאובייקט של פולחן, הוא נותן לאשה בורדה זו גילוי של הישות העליונה בשני היבטים שונים—

(1.) "האל הוא רוח," או "האל הוא רוח." הוא יכול היה, במקרה שלה, להיות בעל סיבה כפולה להזכיר כך את הטבע הלא-חומרי של יהוה. צורות חומריות, כפי שציינו בעבר, אושרו בפולחן התרכובת והמשובש על גריזים, בהתאמה לטעמים ולנטיות של המתנחלים הפגנים—צורות שהיו בהכרח מקומיות, ונחשבו שלא להפעיל השפעה אלא בסביבה של מקדש או היכל שלהן. יתר על כן, האמונה הטהורה הושחתה עוד יותר על ידי שילוב עם חומר זה, פולחן רוח מזויף. חסידי בעאל היו בעלי רוח הנשלטת על פני הטבע ועל היסודות—יערות והרים, אש, אויר ומים. ישוע מגלה את האמת המפוארת, שהיתה זו האחרונה נגדיתה המשפילה.

אלוהים הוא רוח. לא אלוהים מקומי, מוגבל להר השכן ההוא; אלא האל הגדול והאוניברסלי - לא שולט על שום מקום מועדף או חלק של הגלובוס, אלא על פי התיאור היפה של אחד מהתהילים שהסמארייטן דחה, "אם אעלה השמימה, אתה שם. אם אשכיב במורד, הנה אתה שם. אם אקח כנפי השחר, ואשב בקצה הים, גם שם תנחה ידך, וימינך תחזיק בי." כנגד עבודת הרוחות - תורת השקר של הקוסמים והמכשפים שלהם - הייתה כאן המציאות הנשגבת הבלתי נראית. רוחות אלו, שנטען על ידי חלק מהם כי הם שוטפים ביערות ובחורשות ובזרמים של גריזים, או כי הם לוקחים את הנשמה האנושית בצורה של שד - היו פנטומים של מוחם שלהם, צורות של תפיסה תמה. אבל כאן עם היהודים, היה הרוח האמיתי היחיד (הכל-נוכח), שלא היה צריך היכלות שנעשו בידיים.

ועוד פעם אחת, עבודת הסמארייטנים, בין אם של הסמל החומרי ובין אם של הרוח המקומית, הפכה לצורה חסרת לב. הדת התדרדרה למדרגה הנמוכה ביותר של ריטואליזם - סבב של חיצוניות, שבו לא היה מקום לעבודה אמיתית, לעבודה של הלב וציות החיים. לא כך היה בעבודת יהוה הרוחני. "אלהים עבודהו ברוח ובאמת." וכך, אפוא, הייתה הכרזת המושיע הכרחית כנגד תפיסות שקריות על האמת היסודית הגדולה של כל דת - טבעו של אובייקט העבודה העליון.

אישה זו אולי הייתה בקיאה, כנראה מילדות, עם חלק מהאמונות המוזרות והמופרכות הללו בעולם הרוחות. היא הייתה מוקפת בנביאי שקר, והאמינה בנפלאות השקר שלהם. המשיח מפנה אותה לעבודת רוח אמיתית. "אתם עובדים את אשר לא ידעתם." — העלתם ארץ רוחות וארץ חלומות שאין להם קיום. אבל אני מגלה לך כעת את האמת הגדולה שכיסית על ידי הדמונולוגיה שלך, וחיללת על ידי מעשיך: "אלוהים הוא רוח, ועל כן העובדים אותו חייבים לעבוד ברוח ובאמת.

(2) הוא עושה גילוי שני ויותר מפואר — עדיין יותר חדש ומדהים של טבעו ושמו של האל העליון. אלוהים כהאב. "האב." זה היה שם חדש — גילוי חדש של השליט העליון של אומתה. היא רק דיברה בגאווה כיתתית על "אבותינו", ועל אבא יעקב. בניגוד מודגש לזה, ישוע יכול לספר על האב האמיתי — האב הנצחי — אבו של כנסייתו העולמית והעם שלו. זה היה שם, לא אמנם לא ידוע בספרי הנביאים היהודיים, אבל זה היה שם השייך במיוחד לתקופת הבשורה החדשה והמתעוררת. "השעה (כלומר, שעת הבשורה), באה, ועתה היא, כאשר העובדים האמיתיים יעבדו את האב."

אשת שיכר עשתה חילול קודש לגורמים אחרים של כדור הארץ. היכול איזו מיתר נבל מושתק בנפשה להתעורר בלחן רועד, כמו ללחן מוכר ישן, בעת אזכור השם החדש הזה? משולשת כפי שהיא היתה עתה, היכול היא לא, בתוך זיכרונות הילדות-תמימות, להיזכר בשעה בה אהבה ללחוש את המילה הזו? בתוך חורבות כל הקשרים האנושיים האחרים, היכול היא לא לחשוב על, ולדבוק בחיבה ל, הוותיק והעדין מכולם?

האל היה לה כך — האל היה אביה — כי רוח אוניברסלית היה ההורה האוניברסלי של כל מי שסגד לו ברוח ובאמת. המחשבה הזאת תקרב אותו אליה כפי שלא היה קרוב אליה קודם לכן. היא תעניק לו אטרקטיביות חדשה. היא תלמד אותה ברגע אחד רבות מהשקרים של תורת הבעל; ובמיוחד, הנטייה שלה לגרום ליהוה של ישראל להיראות כיצור של זעם שיש לשמח, אך לא של אהבה או יופי שבו אפשר להפקיד את החיבה והאמון.

על הורה אלמighty הזה, ישוע מוסיף, "האב מבקש כאלה לעבוד אותו." האם לא ייתכן שדבריו האלה גרמו לה לאהוב את שמו החדש עוד יותר? המונח "מבקש" אינו במשמעות של 'מאחל' או 'מתאווה', אלא של לצאת לדרך, לחפש ולמצוא. זהו הרועה "המבקש את עדרו שנ散ר ביום הענן והחושך." "הנה אני, אף אני, אבקש את צאני ואמצא אותם." האם לא היתה היא אחת מהעדר הנ散ר הזה, הפליט החמור ביותר של כל העדר? הרועה היה מבקש אותה — או ליתר דיוק, הדמות והדימוי של הברית הישנה הזה מוחלפים בסמל הבשורה הנוגע יותר, "האב" מבקש את בנו הפרוע — כן, והאב אינו מחכה בארמונו לשובו של הנודד, אלא הוא יוצא למשימה של אהבה הורית. צעד חדש ומפואר בסולם שבו היא הובאה מתוך הבור הנורא והחמרה!

'אבא, אבא שלי;' 'הוא מבקש אותי.' השם הארצי הזה, כפי שאמרנו זה עתה, אולי היה לה זיכרון דוהה. אחד הקברים הסלעיים בבסיס גריזים עשוי להיות עכשיו כל מה שיכול להזכיר אותו; והיא עשויה להרגיש אסירת תודה שהאיש שטען לקרבה לא חי לראות אותו מתבייש בחייה האמורים שלה. אבל הקשר הארצי הישן והמקודש עשוי להתחדש בצורה חדשה ועמידה יותר. אלוהי גריזים, אלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב — הוא אבא שלי. אני יכול לצעוק אליו, "אתה אבא שלי, אלוהי, וסלע ישועתי."

אם לא הייתה מסוגלת עדיין לתפוס את האמת המבורכת הזו, היא באה לפני זמן רב לעשות זאת. אולי זמן רב אחרי שיחה זו הסתיימה, היא עשויה לחיות לקרוא בשנים הבאות, במכתב מאחד, שהיה, כמוה, מונומנט של חסד גאולה ואהבת הורים אלוהית, 2 Corinthians 6:18)

אבל זה לא רק התגלות של העצם העליון של הפולחן שהגואל מגלה לאשה משכם. יש לו גם התגלות כה מופלאה וחשובה באשר למקום ולצורה של הפולחן. "ישוע אמר לה, אשה, האמן לי, השעה באה שבה לא תעבודו את האב לא בהר הזה ולא בירושלים," (או ליתר דיוק, "לא בהר הזה בלבד, ולא בירושלים, תעבודו את האב.") כל פולחן מקומי הוא להסתיים; כל הדברים הישנים עתידים לעבור, וכל הדברים עתידים להפוך לחדשים. עד כה, תחת תכנית הכנה, אלוהים בחר לעצמו עם. ירושלים היתה לשכת הקהל הארצית שלו, מאגר של האמונה האמיתית; הענן המסתורי, סמל האלוהות, נח על הקודש שבמקדש ציון. אבל שעת הבשורה כבר הגיעה, המהות הגיעה, והצללים נמוגים. בקרוב תיקרע הפرده הסמלית של המקדש ההוא, וזה לא רק ביטול ודחיית כל פולחן טקסי, אלא גם הכחדת כל המקומות הדתיים הבלעדיים, המקומות הקדושים המיוחסים - חנוכת עידן של ברכה עולמית - אחוות הגויים תחת רוח אחת אוניברסלית - כנסיה שנאספה מכל ארץ, תחת אב אחד.

הרועה הגדול ייצא, לא כמו בימים שלפני, על הרי יהודה או ישראל, אלא אל תוך השטחים הפתוחים של הארץ, ממזרח הרחוק עד מערב הרחוק, בכל מקום שניתן למצוא את האובדים והתועים. ולא יהיה מקום אחד יותר קדוש מאחר. גריזים - ההר ההוא ששימש כהר הברכה, ייתן את שמו לכל הארץ. "בכל המקומות אשר אקבע את שמי שם, אבוא אליכם ואברכם". הגלובוס העגול, עם קמרון השמיים הכחול ככיסוי, יהווה מעתה את המקדש הנהדר של האל הגדול, הבלתי נראה והבלתי מורגש. ישראל האמיתי והמקובל - "עובדי האב", יימצאו בכל פינה של העולם הישוב - באותם אקלימים מפוארים של השמש, שם עבדות האלילים שלטה זה מכבר ביד רמה - שם המסגד והפגודה החזיקו מעמד במשך דורות, בבוז לעבר המקדש הנוצרי - באיים הרחוקים של האוקיינוס - בתוך המישורים והמרעה של המערב הרחוק, בחולות הצחיחות של הטרופיקות - או בתוך הקרחונים של החורף הנצחי - כן, ולא יותר תחת הכנסייה המרהיבה או המעבר המקומר, מאשר בבית עליית הגג הפשוט של העיר, בקפלה הצנועה של הכפר, במערה הנסתרת של ההר, ביער הפתוח של המתיישב, ביצירה או הסיפון של הדייג והמלח, בחדר הבודד של העני, החולה, השוכב, הגוסס -

"בכל מקום שהם מבקשים אותך, אתה נמצא, וכל מקום הוא קרקע קדושה."

האישה משומריה הצביעה, בגאווה של עדה ושבט, על המקום המקומי כאילו זה היה הכול. אבל, בתשובתו הקצרה, ישוע מכריז על האמת הגדולה, כי המקום אינו כלום. הקורבן החומרי לא היה חשוב, אבל הקורבן הנעים והמקובל לרוח הגדול והאב היה ריחו של לב נשבר וחיים קדושים. כל הסמלים החיצוניים, גריזים וציון, ותביעותיהם הסותרות, צריכים להימסך בקדושות של מקדש אציל יותר, מקדש פנימי - "אתם מקדש הרוח הקדושה." "מקדש ה' הוא קדוש, אשר מקדש אתם."

בין הלקחים הרציניים והדחופים האחרים שהדברים הנפלאים האלה מלמדים אותנו, בוודאי אחד מהם הוא, החובה, לא רק למתן את העודף הפראי של הבלעדיות הדתית, אלא גם את הטיפשות של לשים את הצורות החיצוניות על אותו רמה או פלטפורמה עם עקרונות הנצח של האמונה והציות. מת कब יורידו האנשים את הפיגומים המורכבים האלה שמערימים ומעכבים את המידות הגדולות של מקדש האמת? מת कब תזרח השמש כדי לכבות את האש של הדלקנו בעצמנו? מת कब תתן הדרך לחומר הרוחני; לאנושי ולמקרי לתת דרך לאלוהי ולנצחי? מת कब יבואו הפרטים והכנסיות, כבני משפחה מופדית אחת, לבקר ב"אבא" באמונה ילדותית ואהבה ילדותית?

מה עולם אחר זה יהיה, לו שני המילים הנצחיים - 'סעיפים' נצחיים - יטילו את שלטונם המפואר, ויורשו לבצע את שליחותם הבלתי מוגבלת! "האל הוא רוח" - זהו הוראה ראשונה ויסודית של המיסיונר בהפלת כל הפולחן והצורות החומריות הגסות ופולחן החושים - תובע 'רוח ואמת', טהרה ורצינות, הומאז' של הלב וקונסקרציה של החיים. "האל הוא אב" - זהו בשורת הבשורה היקרה והנחמתית לבן הבורח, לנידח, לאובד.

האם אנו יודעים את הערך - האם אנו מתעמקים באותה מידה ברצינות ובנחמה של שם זה הכפול? אלוהים הוא רוח! כמה מרומם את הנפש, כמה מעורר יראה יהיה הזיכרון הרגיל של אמת פשוטה זו אך באמת הגדולה ביותר של היסודות; כי אותו ישות אדירה, אותו גדול בלתי נראה, לא ידוע, בלתי ניתן לעקיבה, בלתי מוחשי - הוא נמצא בכל מקום, מתחת, סביב, עלי - עד של כל מעשיי, עם עין הבוחנת ללא טעות את המעברים הסודיים של ליבי! "לאן אוכל ללכת מרוחך, או לאן אוכל לברוח מנוכחותך?"

אלוהים הוא אבי! תחושת היראה המקיפה את הרוח העליון נמסה לאהבה. הענן והחושך מתפתרים להילה של רוך מרכך. אותו אחד הרואה הכול הוא הפרוטוטיפ של היחסים האנושיים היקרים ביותר - ההורה הארצי הוא התמונה המעורפלת של השמימי. "האב" - אבל הוא האב בישו המשיח הבן; "אבי", ולכן "אביכם". לא אב האנושות האוניברסלית, זו היא הפרודיה המודרנית של האבהות האמיתית של אלוהים - אלא אב האנושות המשוחררת שיש לה אח בכור נציג לפני הכס, ונותן, במשפט אחד מפואר, את התנאי והכשרון לבן: "כל אשר קיבלו, להם נתן את השלטון (הזכות) להיות בני אלוהים, גם לאלה המאמינים בשמו." "אם הייתם יודעים את מתנת אלוהים, ומי הוא האומר לכם, תנו לי לשתות, הייתם מבקשים ממנו, והוא היה נותן לכם מים חיים."

האם יכולה התגלותו של אלוהי הנצרות, אלוהי הבשורה, להיגמר כאן? כן; עוד שם ותהילה אחד של האל שוכן, הנובע מקשר אבא זה, הושמר לאחד מהשליחים האלה (שהלך כעת לעיר לקנות אוכל,) כדי לגלות מאוחר יותר לאמונים ולכנסייה. אישה זו משומרון, הנאבקת כעת בחשיכה, ייתכן גם שקראה באיגרותיו, באותיות האור החיות שלו. עם זאת, התפתחות הדמות האלוהית מסתיימת. השמיים אינם יודעים יותר — אינם יכולים לתת יותר. המלאך הארכי לא יכול לטפס גבוה יותר. זהו הביטוי הנשגב ביותר של האבהות הנכבדה; וישוע משאיר אותו לשפתיים, נוכל לומר בכבוד, הבאות לאחר שלו כדי לבטא אותו: "אלוהים הוא אהבה."

פסגה זוהרת זו של אמונה — צעד שלישי ואחרון זה בסולם הזהב, נוכל גם אנחנו להגיע. עולים בגרדציה הנשגבה, יהי לנו לזכות לתפוס את השם המשולש — השילוש של תכונות אלוהיות, עם כל המוטיבים המעלים והנחמות הנצחיות שלהם. הנושא המשולש של מדיטציה בכנסייה עלי אדמות, הוא יהווה את הנושא המשולש של התבוננות משבחת ושבח נצחי בכנסיית המהוללים —

אלוהים הוא רוח,

אלוהים הוא אב,

אלוהים הוא אהבה!