בנות, ייאוש, פחד וישועה

מאת ד"ר יונתן פנינגטון

הכתוב שלנו הבוקר באה מלוקס 8:40-56. אם אתה יכול, בבקשה קום לקריאת דבר ה'.

וכשישוע חזר, קהל קבל אותו, כי כולם ציפו לו. ואיש אחד בשם יאירוס, ראש בית הכנסת, בא ונפל לרגלי ישוע, והתחנן אליו לבוא לביתו, כי בתו היחידה, נערה בת שתים עשרה, היתה מתה.

ובלכתו ישוע, ההמונים כמעט רמסו אותו. ואשה אחת היתה שם, שסבלה מדימום שתים עשרה שנה, ולא יכול איש לרפא אותה. היא באה מאחוריו ונגעה בשולי מעילו, ומיד דימומה נעצר.

"מי נגע בי?" שאל ישוע.

וכשהם כלם הכחישו, אמר פטרוס, "אדוני, העם דוחק ומדחק בך."

אבל ישוע אמר, "נגע בי אחד; אני יודע כי כוח יצא ממני."

ואז האשה, וראתה כי לא תוכל להישאר בלי שימו לב, באה ברעדה ונפלה לרגליו. בנוכחות כל העם, סיפרה למה נגעה בו וכיצד נרפאה מיד.

ואז אמר לה, "בת, אמונתך ריפאה אותך. לך בשלום."

ועוד ישוע דבר, בא אחד מבית יאירוס, ראש בית הכנסת. "בתך מתה," אמר. "אל תטרח את המורה יותר."

ושמע ישוע, אמר ליאירוס, "אל תירא; רק תאמין, והיא תרפא."

וכש הגיע לבית יאירוס, לא נתן לאיש להיכנס עמו, חוץ מפטרוס, יוחנן, יעקב, ואב ואם הילדה. והמון העם בכו וספדו לה.

"הפסקו בכי," אמר ישוע. "היא לא מתה אלא ישנה."

הם צחקו עליו, וידעו שהיא מתה. אך הוא לקח אותה בידו ואמר, "ילדי, קומי!" רוחה שב, והיא קמה מיד. אז אמר ישוע לתת לה משהו לאכול.

הוריה התפלאו, אך הוא ציווה אותם לא לספר לאיש מה שקרה.

זהו דבר ה'.

ובכן - וואו. זהו סיפור רב עוצמה. סיפור מוכר. באמת, שני סיפורים ארוגים יחד. וחלק מהסיבה שהוא כל כך מפורסם הוא שמתי, מרקוס ולוקס כולם רושמים אותו באותו אופן: סיפור אחד מתחיל, השני מפריע לו, ואז הראשון מסתיים. זה מה שמלומדים קוראים לו השזירה, אבל מאחר שהוא יווני, אני אוהב לחשוב על זה כעל גירו - שכבה אחת, ואז המלית, ואז השכבה הסופית.

ולוקס שם את "סיפור הגירו" הזה בסוף רצף שלם של סצינות המראות את כוחו של ישוע בטוב. בחזרה בפרק 7, הוא מרפא את עבדו של הקנטוריון מרחוק. הוא מעלה את בנה של אלמנה. הוא סולח על חטאים. הוא מרגיע את הסערה. ממש לפני כן, הוא מראה סמכות על התחום הרוחני על ידי הוצאת לגיון של שדים. וכעת, כדי לסיים את סדרת הדיוקנאות של סמכותו של ישוע, אנו מקבלים את הסיפור הכפול הזה.

אך יש כאן יותר מאשר רק שני סיפורים מודבקים יחד. סיפורים אלו משקפים זה את זה בכוונה. אפשר לקרוא לזה סיפורן של שתי בנות. בתו של יאירוס בסיפור הראשון, ואז האישה הזו - שאליה ישוע קורא "בת" ברגע המכריע ביותר.

שתי הבנות, גם על פי החוק היהודי, טמאות טקסית - האחת דרך דימום כרוני, והשנייה דרך המוות. נחזור לכך.

ואז יש את הקשר המדהים של שנים עשר. נערה בת שתים עשרה. אישה שסבלה שנים עשר שנים. השנה שנערה זו נולדה היתה השנה שבה החלה סבלתה של אישה זו. חוטים בלתי נראים קושרים את חייהם יחד, וכעת - למרות שהם כנראה לא הכירו זה את זה - הם מצטלבים ביום זה, ברגע זה, כאשר שניהם פוגשים את ישוע ומושפעים לחלוטין.

מבחינה מסורתית, נערה הופכת לאישה בגיל שתים עשרה. אז יש לנו כאן שתי בנות, שתי נשים, שסיפוריהן קשורים יחד. וכאשר אנו רואים אותם יחד, אני חושב שיש לאלוהים משהו עמוק לומר לנו.

רצף הסיפורים שלהם הוא זהה: ייאוש, פחד, והצלה. זהו התנועה שנעקוב אחריה.

אז אם יש לך תנ"ך - או שאתה יכול לפתוח אחד - פנה ללוקס 8, החל מפסוק 40. אני רוצה להאט, לשים לב, וללכת דרך מה שקורה כדי שנוכל לשמוע את אשר לאלוהים עבורנו.

השלב הראשון הוא ייאוש.

ישוע חזר מאותו טיול מוזר עם תלמידיו, שם הוא פגש וריפא את השד. עכשיו הוא חזר לאזור מיושב, וכולם מחפשים אותו. הם שמעו אותו מלמד. הם ראו אותו מרפא. הם יודעים כי משהו מנוכחותו של אלוהים מונח עליו. אז הקהל נלחץ פנימה.

אבל בתוך הקהל הנלחץ הזה, נפתחת דרך. אדם VIP מגיע: יאירוס, מנהיג בית הכנסת. אדם מכובד, נערץ. וכיצד הוא מתקרב לישוע?

הוא נופל לרגלי ישוע ומתחנן לפניו.

לוקס משתמש בתמונה הזו שוב ושוב - נופל לרגלי ישוע - כביטוי גופני של ייאוש. זהו מעשה בלתי רצוני. זה מה שקורה כאשר התחתונה נופלת.

לא חוויתי זאת בעצמי עד לרגע אחד או שניים בעשור האחרון - אחד במהלך עונה של חרדה עמוקה ועוול, כשנפלתי ממש לארץ. ולאחר מכן, בשנה שעברה, לאחר ניתוח גידול המוח של אשתי, כעשרה שעות לאחר מכן, כשהיא היתה בכאב נורא וחשבנו שהסוף הגיע - לא יכולתי שלא ליפול ליד מיטתה. חלקכם היו שם. חלקכם לא. אבל זהו ביטוי אנושי אוניברסלי של ייאוש.

ולמה יאירוס נואש? כי בתו היחידה - בתו היקרה בת ה-12 - מתה. לא רק חולה. לא רק מדאיגה את הוריה כמו שעושים ילדים לעתים קרובות. היא מתה.

וכך הוא נהרס.

ואם תסתכל רק על שני הפסוקים הראשונים - פסוקים 41 ו-42 - כל כך הרבה צער, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פחד נדחסים לתוכם עד כי קל לקרוא על פני המשקל הרגשי של מה שאדם זה חווה. ישוע, שאנו רואים אותו תמיד מתמלא בחמלה, אומר כן. הוא הולך עם יאירוס. וסוף פסוק 42 מזכיר לנו שוב שהקהל דוחק בו. כולם רוצים להיות לידו.

ואז פסוק 43 מציג את ההפרעה:

היתה שם אשה שסבלה מדימום במשך שנים רבות, אך איש לא יכול לרפא אותה.

מרקוס מוסיף כי היא הוציאה את כל אשר לה על רופאים, ובמקום להשתפר, היא רק החמירה.

אז עם יאירוס, אנו רואים ייאוש חריף - משבר פתאומי. עם אשה זו, אנו רואים ייאוש כרוני - שנים ארוכות של סבל. וכמו שכתוב בלוייטיקוס 15, מה שלא היה מצבה הרפואי, הוא שם אותה בקטגוריה של טמאות טקסית. לא חטאה. לא אשמה. אבל נותקה. נגזרה.

ובגלל שמצבה לא הסתיימה, הניתוק לא הסתיים. כל דבר שהיא נגעה בו יכול היה להפוך לטמא. כל אדם שהיא碰עה. היא לא יכלה לעבוד בבית המקדש. היא כנראה לא יכלה אפילו להיכנס לירושלים. היא היתה מבודדת. לבדה. ענייה. נידחת.

נסו ל tưởng את זה: שנים עשר ללא נגיעה. שנים עשר ללא קבלת פנים בביתו של מישהו. שנים עשר ללא קהילה.

ועכשיו—פה—היא רואה את ההזדמנות שלה. הקהל גדול. כולם דוחפים. אף אחד לא יכול לראות דבר בבירור. התלמידים מנסים לנהל את הכאוס. והיא חושבת, אם רק אוכל להגיע קרוב מספיק… אף אחד לא ישים לב אלי. אף אחד לא יזהה אותי. אם רק אוכל לגעת בקצה של מעילו… אני מאמינה שאני אהיה נרפאת.

כך היא מחליקה דרך הקהל, כנראה עם צעיף משוך למטה, ומושיטה את ידה. היא נוגעת בשולי בלבושו.

מיד—היא יודעת. גופה אומר לה. כמו מפרק משתחרר למקומו. או כמו הרגע שבו נטל פסיכולוגי שלא הבנתם עד הסוף מורם פתאום ואתם מבינים כמה הוא היה כבד. היא יודעת שהיא נרפאת.

אני מתאר לעצמי שהיא בקושי יכלה להאמין—שמחה מעורבת בחוסר אמונה, מעורבת בפחד לקוות שוב.

הסיפור יכול היה להסתיים שם. סיפורים רבים מסתיים כך. אנשים פוגשים את ישוע, מקבלים ריפוי, והולכים בדרכם. ועם יאירוס, ישוע יכול היה פשוט לרפא את בתו ממרחק, כמו שעשה בפרק 7.

אבל קורה משהו בלתי צפוי. יש צעד נוסף. לא רק ייאוש והצלה—אלא פחד.

תראו את פסוק 45:

״מי נגע בי?״ שאל ישוע.

כולם מכחישים. פטרוס אומר מה שכל אחד מאיתנו היה אומר: אדוני, כולם נוגעים בך. אבל ישוע יודע שמשהו אחר קרה. הוא יודע שעוצמה יצאה ממנו.

וזה מוזר. זהו הנס היחיד כזה—מישהו נוגע בבגדו של ישוע ומרפא. זה כמעט מרגיש קסום, כמו שרביט של ריפוי או קריסטל בסיפור פנטזיה. אבל זה לא מה שקורה. זה אישי. זה אמונה. לכן ישוע יודע.

אחרי הכל, הרבה אנשים דחפו בו. רק אחד קיבל ריפוי.

ועתה ייאושה של האישה הופך לפחד. היא קוותה להישאר אנונימית. היא הצליחה. היא קיבלה את הריפוי שלה. היא יכלה להחליק ולהיעלם. אבל ישוע עוצר את כל הקהל ושואל, מי נגע בי?

שמחתה הרגעית קורסת לפחד. שנים עשר שנים של בושה, הוצאה, בדידות - עכשיו נחשפה. היא נגעה בישוע, ועלולה להפוך אותו לטמא. היא עשתה זאת בסתר. ועכשיו היא עומדת לפני איש האל עם סמכות בלתי נתפסת.

פסוק 47:

ואז האישה, כשהיא רואה שלא תוכל להישאר בלתי נראית, באה ברעדה ונפלה לרגליו. בנוכחות כל העם, היא סיפרה מדוע נגעה בו וכיצד היא נרפאה מיד.

כמו יאירוס, היא נופלת לרגלי ישוע. אבל לא רק בייאוש - גם בפחד. היא אין לה מושג מה יקרה הלאה. כל מה שהיא יכולה לעשות הוא להיות כנה ולהשליך עצמה לפניו.

לפני שנשמע את תגובת ישוע, הביטו בפסוק 49:

כאשר ישוע עודו מדבר, באה מישהו מבית יאירוס. "בתך מתה," אמר. "אל תטרח את המורה יותר."

כך גם סיפורה של האישה עובר מייאוש לשמחה לפחד, וגם סיפורה של יאירוס עובר מייאוש לפחד. הוא רואה את המessenger. הוא שומע את המילים הקרים.

ואם אתה מנסה לדמיין את מצבו של יאירוס כאן - באמת לדמיין את זה - אתה יכול להרגיש את המתח. הוא נואש. הוא ביקש מישוע לבוא. ישוע הסכים. אבל הקהל מאט את הכל. אנשים לוחצים מכל הצדדים. ויאירוס חייב לחשוב, ה', בבקשה - בתי מתה. אין לנו זמן לזה.

ואז ישוע עוצר.

והאישה הזאת - אאוטקאסט - באה קדימה ונופלת על ברכיה. וכל יאירוס יכול לחשוב הוא, אין לנו זמן לזה. בתי מתה. בבקשה, ה', אנחנו חייבים ללכת.

ואז, בתוך העיכוב האגוניזינג הזה, הוא שומע את המילים הקרים:

"בתך מתה.

אל תטרח את המורה יותר."

זה מהדהד את הצער של מרים ומרתה ביו"ן 11, כשאחיהם מת ולא ישוע הגיע בזמן.

שתי הסיפורים לוקחים תפנית שאנחנו לא מצפים. הם עוברים מטרגדיה לרעה. מייאוש לפחד.

אבל שתי הבנות האלה עומדות לחוות משהו אחר. וזה המקום שבו התנועה השלישית - הישועה - נכנסת.

בואו נחזור לאישה המדממת. היא רועדת לרגלי ישוע, כנראה מפחדת שהוא עלול לשלול את הריפוי, או לבייש אותה בפומבי, או לכל היותר לומר: בסדר, אתה יכול לשמור את זה, אבל מה שעשית היה לא נכון.

מה הוא יאמר?

פסוק 48:

"בת, אמונתך ריפאה אותך.

לכו בשלום."

במקום לנזוף בה, במקום לשלול את כוחו, הוא מברך אותה. הוא קורא לה בת - מילה שישוע אף פעם לא משתמש בה לאף אחד אחר בברית החדשה. והוא שולח אותה לשלום.

וזה מראה לנו שוב: זה לא היה קסם. זה לא היה רגע של קמיע מרפא. ישוע מדגיש את אמונתה. הוא רוצה שהיא - וכולם אחרת - יבינו מה באמת קרה.

וכן שימו לב לדמיון עם יאירוס. מיד בפסוק 50, כשמגיעים חדשות על מות בתו, ישוע פונה אליו ואומר:

"אל תפחד.

האמין, והיא תירפא."

אמונה שוב.

וזה בדיוק מה שקורה. אם תסתכלו על הפסוקים הבאים, ישוע הולך לביתו של יאירוס. הילדה מתה. כולם יודעים את זה. הוא לא נותן לקהל לעקוב - רק פטרוס, יעקב, יוחנן, וההורים. הם נכנסים לחדר שבו הילדה הצעירה שוכבת.

בדרך, ישוע אומר: "למה אתם בוכים? היא לא מתה אלא ישנה." הם צוחקים עליו. הם יודעים מוות כשהם רואים אותו. אבל ישוע לעתים קרובות מתכוון ליותר ממה שהוא אומר בתחילה.

ולמה הוא אומר זאת? הביטו בפסוק 56. אחרי שהחיה אותה, הוא אומר להם לא לספר לאף אחד מה שקרה. ישוע לא מנסה לעורר את הקהל. הוא לא מנסה לצבור פופולריות או להתחיל תנועה. אם הוא רצה תהילה, הוא היה עושה נס זה ברחוב.

הוא פועל מתוך רחמים - רחמים טהורים, אמיתיים. הוא מחזיר חיים למשפחה הזו, אבל הוא לא מעוניין במחזה. הוא בא לרפא, כן - אבל גם ללמד, להכריז על המלכות, ולבסוף למות ולקום לתחייה, מקים יחסים חדשים בין אלוהים לאנושות.

אז הייאוש שהפך לפחד עכשיו הופך לישועה - לשתי הבנות.

ומה זה אומר לנו?

כאשר התפללתי על סיפור זה השבוע, חשבתי: במובן אחד, זה יהיה מספיק פשוט לעמוד בתדהמה. לראות את כוחו של ישוע. לזכור כי אותו ישוע שעשה את הדברים האלה חי היום, נוכח איתנו, רב כוח ורחמים ומכוון.

אבל אני רוצה להוציא שני משפטים - שני אמיתות - שאני חושב שאלוהים מזמין אותנו לראות.

ראשית:

אלוהים רוצה שנקבל תמונה מלאה יותר של מי ישוע הוא ומה הוא עושה לאנשים - לנו.

אנו מדברים בצדק על מותו ותחייתו של ישוע לסליחת החטאים. זה הכרחי. לא ניתן לנהל משא ומתן. אבל זה לא כל הסיפור.

סיפורים כאלה מראים לנו כי עבודתו של ישוע כוללת גם: * ניקוי מה שאינו נקי * הסרת בושה * כיבוש המוות * הצלה של אנשים ממצבים נואשים * החזרת אנשים לקהילה

שתיהן בנות מוחזרות לקהילותיהן. בדיוק כמו השדכן בסיפור הקודם. טום רייט אומר זאת ביפי: ישוע משיג את ידיו המלוכלכות עם בעיות העולם. הוא מקבל את הנגיעה הרועדת שלנו. והוא מגיב עם המצווה המקראית המרכזית: אל תפחדו.

ישוע לא רק סולח על חטאים - הוא מוריד בושה. הוא לא רק מבטיח חיים נצחיים - הוא כובש מוות. הוא לא רק מחזיר אותנו לאלוהים - הוא מחזיר אותנו זה לזה.

וזה עדיין נכון היום. חלק מכם כאן - או צופים באינטרנט - מרגישים מבודדים. בושה. חרטה. מבוכה. מבחוץ, אתם נראים מאוחדים. מבפנים, אתם מרגישים לבד.

ישוע בא לא רק לסלוח לכם, אלא להשיב אתכם - לעצמו ולאחרים. בין אם כישלונותיכם הם ציבוריים או פרטיים, יחסיים או כספיים, הבושה שלכם יכולה להימחק. אתם יכולים להיות מושבים לקהילה שאתם כמהים לה.

פרשן אחד אמר זאת היטב:

“אל תטריד את המורה יותר” אף פעם לא התשובה הנכונה לבעיות שלנו.

אולי היום אתם מרגישים מעבר לתקווה. בושה מדי. שבורים מדי. רחוקים מדי.

אבל “אל תטריד את המורה יותר” אף פעם לא התשובה הנכונה.

ישוע עצמו, אשר נגע בחיים אלו, נוגע גם בחיים שלנו. ואנחנו רוצים להיות כנסייה שבה השיבה הזו היא ברוכה. אין צורך להרכיב את חייכם קודם. אתם מוזמנים להיות מושבים.

וכל זאת ניתן לגישה לא על ידי ביצוע, אלא על ידי אמונה - על ידי נפילה לרגלי ישוע, בלב או בגוף, והתוודות על הצורך שלכם.

מה שמוביל לאמת השנייה:

אלוהים משתמש בנואש ובפחד כדי לשנות אותנו - בין אם הנجات מגיעה או לא.

בסיפורים אלו, הנجات מתרחשת. אבל לפעמים היא לא. ועדיין אלוהים משתמש בנואש ובפחד כדי לשנות אותנו - בין אם הנجات מגיעה או לא.

השבוע, היה לי את ההזדמנות - חלק ממנה מתוכנן, רובו לא מתוכנן - לבלות הרבה זמן עם רבים מכם. זמן עם אנשים כאן, אנשים רחוקים. זמן רועה, מקשיב, מחזיק מקום, מייעץ, מתפלל. זה היה שבוע כבד במיוחד - מלא במצבים נואשים ומצבים של ייאוש.

הייתי עם קשישים ששומרים על בני זוג עם דמנציה תוך כדי התמודדות עם סרטן בעצמם.

הייתי עם אנשים שש lives נראים מלוטשים מבחוץ אבל מלאים אשמה, חרדה וחרטה.

ישבתי עם אנשים בחורבות של אובדן עבודה, נישואים שבורים, וקונפליקטים עם ילדים בוגרים שהם לא יודעים איך לנווט.

אפילו דיברתי עם סטודנט וחבר שמשרת על צוות בקהילת כריסט קובננט בנשוויל, שם התרחשו האירועים הטרגיים לפני חודש. הוא היה במשרדו כשהדבר קרה — ניצל בקושי — ולאחר מכן עמד בחניון והיה עד לתוצאות הקשות. ייאוש.

יש שיחה אחת שאני רוצה לחלוק איתכם, כי האדם הזה ביקש ממני לעשות זאת. כריס נתן לי רשות לחלוק אותה. אחרת לא הייתי עושה זאת.

זה על אחינו, אנדרו טוי. רבים מכם מכירים את אנדרו ושרה בת. הם חברים בקהילת סוג'ורן. אנדרו סובל מבעיות בריאות במשך זמן רב, אבל בשבועות האחרונים הדברים הפכו לקשים במיוחד. הוא נמצא כרגע במיטה בבית חולים — הוא עשוי לצפות עכשיו — מסינסינטי, מול ניתוח גדול עם סיבוכים משמעותיים. לפני כמה ימים הוא שאל את הרופאים שלו, ישירות מאוד, "מה הסיכוי שלי למות?" והתשובה לא הייתה נמוכה.

אז היה לנו שיחה ארוכה בטלפון. המוות הוא מאוד אמיתי לו כרגע בדרך שבה רובנו חיים בהכחשה. דיברנו על לוק 18 — אחד הקטעים האהובים עלי — שם ישוע מספר את הסיפור של שני גברים המתפללים: אחד בטוח בצדקתו שלו, השני מודע בכאב לחטא ולשבורו. אחד אומר, "תודה שאני לא כמו האיש ההוא." השני יכול רק לומר, "אלוהים, רחם עלי, חוטא." וישוע שואל, מי מהם הלך הביתה צדיק?

דיברנו על זה. דיברנו על לוקס 8. דיברנו על הסיפור הזה היום. והלל לאלוהים על החסד בקולו של אנדרו - הפשטות של אמון בישוע לנוכח הפחד, הבהירות שמגיעה כאשר המוות אינו תיאורטי אלא אפשרי. זהו המתנה המוזרה של הייאוש. המתנה המוזרה של הפחד. זה מבהיר מה שחשוב. זה מבהיר למה החיים הם.

ואתם יכולים להצטרף אליי בתפילה שאלוהים יושיע אותו לגמרי - שאלוהים יחוס עליו ועל משפחתו מכאב זה. אלוהים יכול לעשות זאת. אבל על פי עדותו של אנדרו - מה שהוא רצה שאומר לכם - הוא זה:

אלוהים נמצא עמו במצב הפחד הזה, בין אם ת придет הישועה או לא.

זהו דבר יפה. כי עם אלוהים, הדברים שונים. לדעת מי אלוהים הוא כמושיע - גם כאשר הישועה מתעכבת או לא באה - משנה הכל.

אני אוהב את הפסוקים האלה מדברים. ישראל היה במדבר ארבעים שנה - ארבעים שנה של ייאוש, פחד, אובדן וכאב. ומשה אומר בדברים 8:

תזכור את כל הדרך שה' אלוהיך הוליך אותך ארבעים שנה במדבר, כדי לענותך, לנסותך לדעת מה בלבבך... והוא ענה אותך והרעיבך והאכלך מן... כדי שידעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל דבר שיצא מפי ה'... כדי לענותך ולנסותך לעשות לך טוב בסופו.

זוהי הבהירות שמגיעה במדבר.

זוהי הבהירות שמגיעה בייאוש.

זוהי הבהירות שמגיעה בפחד.

הנרי דוד תורו אמר מפורסם, "רוב הגברים מובילים חיים של ייאוש שקט." הוא ממשיך: מה שאנחנו קוראים לו התפטרות הוא באמת ייאוש מאושר. וייאוש לא מודע מסתתר תחת שעשועי החיים.

איני יודע היכן אתה נמצא היום. אני יודע שרבים מכם נמצאים בייאוש. חלק מכם נמצאים בפחד. חלק מכם מרגישים טוב — וזה טוב. יש עונות של מנוחה. אבל במוקדם או במאוחר, כל אחד מאיתנו יתמודד עם הגבולות שלנו — תמותתנו, חוסר השליטה שלנו.

והמסר של אלוהים כאן הוא שהאלוהים עצמו שהיה נוכח עם יאירוס ובתו, ועם האישה המדממת הזו, הוא אותו אלוהים שלא השתנה. הוא נוכח עכשיו עבורנו בישוע. זה באמת הבשורה הטובה.

לא משנה היכן אתה נמצא היום — או אם לא היום, אז בקרוב — כשאתה מתמודד עם ייאוש ופחד, יש תקווה.

יש תקווה כי אלוהים יהיה נוכח איתך.

יש תקווה כי ישוע מקבל את הרועדים.

יש תקווה כי האמונה — אמונה פשוטה, נואשת — פותחת את הדלת לנוכחותו.

ד"ר ג'ונתן ט. פנינגטון הוא כיום פרופסור לפרשנות הברית החדשה בסמינר הדרומי בלואיוויל, קנטאקי. הוא גם שימש כפרופסור מבקר בסמינר התיאולוגי הרפורמי (אורלנדו), סמינר הדרום-מזרח, מכון הכנסייה הכפרית (דאלאס), ומכון לימודי התנ"ך באורלנדו, פלורידה, וכן בקולג' מורלינג (מלבורן, אוסטרליה).

מאמר זה מבוסס על הטקסט המילולי של דרשה של ד"ר פנינגטון. הוא נערך קלות ב-Copilot, וכן על ידי צוות התיאולוגים ב-Third Millennium Ministries.