תפקידו ופירותיו של חזון יוחנן

תפקידו ופירותיו של ההתגלות

מאת ד"ר ניל נילסון

כמעט בכל 34 שנות נישואינו - ואפילו שנתיים לפני כן - כתבתי שיר לחג האהבה לאשתי.

אל תתרגשו מדי.

כל אחד מהם היה בנושא אהבתי לה, וסימן את שנות נישואינו בנושאים, צורות ומצבי רוח שונים. חלקם היו רציניים, חלקם מצחיקים. אבל דבר אחד היה משותף לכולם: זה שירה גרועה מאוד.

וזה גרסה השנה, שהיא תראה לראשונה ביום שלישי בערב. אתם לא יכולים לראות אותו. וכשהיא תראה אותו, היא תדחוק בחסד את חוש ההשראה השירי שלה. היא משוררת מצוינת - משוררת אמיתית - והיא תהנה ממנו ותעריך אותו. ועם טון אירוני קל בקולה, היא גם תנתח אותו כאילו מה שכתבתי ראוי לתשומת לב שייקספירית.

וזה מביא אותנו לתהילים 19, עליו כתב ק.ס. לואיס,

"אני חושב שזהו השיר הגדול ביותר בתהילים ואחד מהשירים הגדולים ביותר בעולם".

במילים אחרות, הוא טוב יותר משלי.

יש כאן הרבה מאיכות ספרותית אמיתית, במיוחד היסודות הייחודיים של השירה העברית: קצב, מבנים מקבילים של משמעות, ומטאפורות וסימיליות מעוררות. כפי שגם לואיס מציין, יסודות ייחודיים אלו הם, בפרובידנס של אלוהים, מסוגלים לשרוד תרגום לשפות אחרות - בניגוד לחרוז, שקשה מאוד לתרגם. וכך גם באנגלית, אנו יכולים להעריך את הגדולה והיופי של שיר זה.

אם אתם מעוניינים לחקור את התכונות הספרותיות והשיריות של התהילים ביתר שאת, אני ממליץ בחום על "הרהורים על התהילים" של ק.ס. לואיס, וגם על "מילים של תענוג: מבוא ספרותי לתנ"ך" של לילנד רייקן. כדאי לי להוסיף כי ד"ר רייקן שימש כיועץ ספרותי לאורך כל תהליך התרגום של English Standard Version של התנ"ך, אשר אני מאמין שיש לכם בידיים בוקר זה.

אבל תהילים 19 אינו רק יצירת אמנות פואטית מרהיבה. הוא גם תהילת שיר שמציגה לעם האלוהים דרך לתפוס את גדלותו ויופיו של גילוי עצמו - גם בטבע וגם בכתבי הקודש - ומראה לנו מה צריכה להיות תגובתנו הנכונה לאמת כה גדולה.

אוצר זה, כפי שתראו אותו מונח בצורה יפה - ואני אסיר תודה על הדרך שהוא מסודר בקונטרס שלנו הבוקר - מגיע בקטעים.

פסוקים 1-6 מונחים את מה שמכונה בדרך כלל גילוי כללי של אלוהים.

פסוקים 7-11 מונחים את מה שמכונה בדרך כלל גילוי מיוחד של אלוהים.

פסוקים 12-14 מונחים את ההשפעה החזקה, המושיעה, המקדישה שאלוהים מתכוון לנו כתוצאה מגילוי זה.

כאן אנו למדים כיצד אלוהים מתכוון שעולמו ודברו יובילו אותנו בסופו של דבר לגאולה.

ראשית, אפוא, בפסוקים 1-6, מדבר המשורר על עדות אלוהים ללא מילים ב ודרכו בבריאה. זה נקרא בדרך כלל גילוי כללי - לעתים מכונה "ספר העולם". והנקודה העיקרית של המשורר היא שהשמים, ובהם כל הבריות, מעידים על בוראם.

כפי שאמר ג'יימס בויס, כומר ותיק בעיר פילדלפיה בכנסיית עשירית הפרסביטרית: ספר העולם מספק גילוי של קיומו ועוצמתו של אלוהים עד כדי כך שכל בן אדם על פני האדמה צריך לבקש את אלוהים, להודות לו על שהביא אותו או אותה לעולם, ולעבד אותו.

כבוד אלוהים זה אינו מה שאנו יכולים לכנות כבוד מוסרי. תשימו לב כי שם האלוהים כאן בעברית הוא אל, שם כללי מאוד שפירושו אלוהים, בורא. וכבוד זה אינו כבוד מוסרי - תכונותיו כגון צדק, רחמים, אהבה, טוב, חסד. הוא מתייחס דווקא לקיומו, הוד מלכותו וכוחו בבריאת כל מה שקיים. אנחנו שרים על כך בבוקר זה באופן נפלא.

ברומאים 1, פאולוס אומר כי כבוד בריאת אלוהים לא רק מעורר את עבודת השבח של הוד מלכותו הנפלא, אלא הוא נגיש לכל אדם על פני הארץ. כוחו הנצחי וטבעו האלוהי נראים בבירור, מובנים ממה שנברא, כך שאנשים אין להם תירוץ. פנורמה נפלאה זו של כבוד אלוהים בבריאה מעוררת בצדק את עבודת השבח ואת היראה - ומביאה בצדק לגינוי את אלה שמסרבים להכיר בבורא.

מעניין, עבור אלה מאיתנו המעורבים בחינוך - במיוחד בחינוך נוצרי - לפסוקים 1-6 יש השלכות נפלאות למה שאנחנו עושים בכיתה בכל התחומים. אנחנו לומדים כאן כי הטבע ראוי ללימוד; כי הוא יפה, ניתן לצפייה, מובן. אנחנו לא לכודים בתוך הסובייקטיביות של מוחותינו. אנחנו יכולים לצפות בדפוסים, סדירות, סדר. אנחנו יכולים למדוד אותם. אנחנו יכולים לזהות אינטראקציות סיבתיות. אנחנו יכולים להסיק מסקנות על אודות האופן שבו מאמצינו עשויים להשפיע על מה שקיים, לטוב או לרע.

הטבע מדבר ברציפות - יום ולילה. הוא מדבר באופן אוניברסלי - הוא מגיע לקצות הארץ. אין אדם אחד על פני הארץ שאין לו את העדות השקטה הזו לאלוהים ממש מול עיניו.

לבסוף, תהלים זה מעודד לא רק את לימוד האסטרונומיה, שנראה כי הוא ההתייחסות הספציפית כאן, אלא את כל הפרקים של "ספר העולם". אנו רואים מתמטיקה ופיזיקה - מדידה, חישוב, תבניות, סדר. וכבר ציינו את הצורה של תהלים זה: הוא שירה, אמנות ספרותית גבוהה ומרשימה עם מטאפורה, השוואה, צורה לירית וקצב.

הטבע מדבר. אני אוהב את השורה: השמש היא כמו חתן היוצא מחדרו.

ואם תשים לב בתנ"ך שלך, ההקדמה אומרת, "למנצח" - זה מיועד כתהלים לשירה.

יש כאן גם אישור לאמנויות המוזיקה. במילים אחרות, במובן הרחב ביותר, מה שיש לנו בראשי ששת הפסוקים הוא לא רק צו לעבוד את היוצר הגדול של היקום, אלא אישור - אישור מפואר, לדעתי - של כל הק vocations שלנו, כל הקריאות שלנו, שיש להם כחומר הגלם את הדברים שנבראו על ידי אלוהים. וההכרה במתנה כזו, בבריאה כזו בכל הסדר והתועלת והמגוון שלה, צריכה לגרום לכל אחד לשבח את היוצר.

אז כשאתה הולך לעבודה מחר בבוקר - או אפילו כשאתה יושב כאן הבוקר - תסתכל סביב. כל מה שאתה רואה צועק את תפארת אלוהים. בין אם אתה בעסקים או ברפואה או במשפט או בייצור או אפילו במשרד, מהם הכלים והמכשירים של מלאכתך, מהם העקרונות שמנהלים את השימוש הנכון בהם, מהם התועלות והפירות של הקריאה שלך - כל זה מכריז את תפארת אלוהים. וכמו שאומרים הרומים 1 שוב, אנו מתעלמים מתפארת זו על סכנתנו. איזה חגיגה זה של הוד והיופי של העולם וכל מה בו.

אבל המשורר לא עוצר שם, כי התמונה הזאת של התגלות אלוהים עדיין לא שלמה. אלוהים מגלה את עצמו לא רק בעדות השקטה של הבריאה שלו, אלא גם - ובאופן הרבה יותר ספציפי ועמוק - בדברו, בעדותו המלאה, הכתבי הקודש. אז שנית, בפסוקים 7-11, המשורר מדבר על עדות כתובה של אלוהים בכתבי הקודש, המכונה לעתים קרובות התגלות מיוחדת, ולפעמים נקראת "ספר המילה".

עכשיו, המעבר מפסוק 6 לפסוק 7 - שמת לב שהפסקתי - נראה לחלקם כל כך פתאומי, עד שהם מוכרים שאלה חייבת להיות במקור שני שירים נפרדים, ש somehow התאחדו באופן מלאכותי. למעשה, אני חושב שזה עדות לכך שהמשורר הבין ששני הנושאים האלה - ספר העולם וספר המילה - קשורים באופן בלתי נמנע וקרוב.

האזן איך C. S. לואיס מתאר את הקשר הזה במונחים של השירה של המשורר. זה ציטוט די ארוך, אבל שווה לשמוע. לואיס כותב:

ראשית הוא חושב על השמיים, איך יום אחר יום הפגישה שאנחנו רואים שם מראה לנו את הדר של יוצרו. אחר כך הוא חושב על השמש - השמחה הנשואית של הזריחה שלה, המהירות הבלתי נתפסת של מסעה היומי מ מזרח למערב; ולבסוף, על החום שלה, לא החום המתון של האקלים שלנו, אלא הקורסים, העיוורים, הקורנים, שוברים את הגבעות, מחפשים כל פינה. המשפט המרכזי שעליו תלויה כל השירה הוא "אין דבר מוסתר מחום שלה". זה חודר לכל מקום עם הלהט החזק והנקי שלה. ואז מיד, בפסוק שבע, הוא מדבר על משהו אחר, שנראה לו קשה להיות משהו אחר, כי זה דומה לשמש המאירה, המאתרת. החוק הוא טהור, נקי ועד. - זוהר, חמור, מחטא, משמיע. כשם שחש את השמש, אולי במדבר, מחפשת אותו בכל מערת הצל, שם הוא ניסה להסתיר ממנה, כך הוא מרגיש את החוק, מחפש את כל מקומות המחבוא של נפשו.

וכמובן, לואיס עומד על קרקע מקראית איתנה. אתה זוכר את הדברים מאגרת אל העברים 4: דבר האלוהים חי ופעיל, חד יותר מכל חרב פיפיות… מבחין בין מחשבות ורצונות הלב. ואין בריה מוסתרת מראייתו. השמש הפיזית, עם כל אור החיפוש שלה וחום הצור שלה, מצביעה באופן עוצמתי על ה־אור הלבן־החם, השופט והמושיע, החודר יותר — הרבה יותר — מקיף של דבר האלוהים הכתוב.

זה מעניין: ציינתי קודם שהשם לאלוהים בפסוקים 1–6 הוא אל, השם הכללי ביותר, שפירושו בורא. אבל כאן בפסוק 7, שם האלוהים משתנה. הוא כעת יהוה — אלוהים העושה ומקיים הבטחות, המדבר לאברהם, יצחק, יעקב ודוד. ואדוני זה, אלוהים יהוה, אכן דבר. הוא דבר במילים שנרשמו לנו בכתבי הקודש, נכתבו כדי שכל הדורות וכל העמים וכל קבוצות השפה בכל הזמנים ומקומות יוכלו להחזיק בידיהם את העדות המילולית הזו.

אתם אולי יודעים שהפעם הראשונה שבה אדם כתב את דברי האלוהים — לפחות ככל שיכולתי לדעת — הייתה בדברים 31, כאשר משה והעם עומדים לעבור לארץ המובטחת ומשה מוסר את הנהגת עם ישראל ליהושע. וקוראים אנו בדברים 31:9 את הדברים האלה: אז כתב משה את התורה הזאת. המילים האלה יכולות לחלוף בקלות, אבל הן מילים עצומות, מילים שמשנות את המשחק. אנשים ששמעו את האלוהים בקול רם היו יכולים לשמוע, לדורות הבאים, את דברי האלוהים עצמו — גם לנו.

שימו לב איך מילה זו—המילים המדוברות של אלוהים—מתוארת. ראשית, השמות: תורה, חוקים, מצוות, פקודות, פחד, תקנות. כל אלה יחדיו יוצרים הבנה מקיפה של דבר אלוהים אלינו בכתבי הקודש. בעוד שידע הספר של העולם דורש יראה והודיה על גדלותו, ספר המילה—תורה, פקודות, פחד—דורש תגובה מוסרית ורוחנית. עלינו לכבדו. עלינו לפחד מפניו. עלינו לציית לו.

שימו לב לתארים: מושלם, בטוח, ישר, טהור, אמת. שלמות מוחלטת של התגלות אלוהים. אמת מוחלטת. לא תפריט אחד של שקר או טעות לאורך כל הדבר.

ואז שימו לב לביטויים המבוססים על פעלים המתארים את פרי דבר אלוהים: הוא מחיה את הנפש. הוא מחכים את הפשוטים. הוא נותן שמחה ללב ואור לעיניים. הוא עומד לעד. הוא מזהיר אותנו ומביא שכר גדול.

ספר העולם—עם כל גדולתו ויופיו ופלאו ועושרו ותועלתו—לא יכול לספק סיפוקים ושמחות וברכות כאלה.

המשורר דוחק בנו לראות את כל מעורבותנו בעולם—לימודנו, עבודתנו, קריאותינו, התענוג שלנו—לראות את כל זה בהקשר של דברו הנגלה, שהוא יותר מועדף מזהב, מתוק מדבש מתוק.

כמה נפלאות הן הקריירות שלנו, כמה מעניינות ופרודוקטיביות הן יכולות להיות, הן אינן שלמות, לא גואלות, ולא מספקות בסופו של דבר ללא התגלות מיוחדת של כתבי הקודש. למעשה, כל עצת כתבי הקודש אומרת לנו בבירור כי איננו יכולים להבין את העולם סביבנו בסופו של דבר ללא דבר אלוהים בכתב, המאפשר לנו לראות את הכל לאור לב אלוהים לבריאתו ולמטרתו הסופית לגאול ולכפר את כל הדברים לעצמו.

והרשו לי לומר בקצרה: זו אחת מהאמיתות של הכתוב שממלאת אותי בהתלהבות כשאני חושב על מה שיבוא אחר כך בשבילי. כי במקומות שבהם הבשורה היא חזקה, שם הכנסייה גדלה, שם מספר האוכלוסין והצמיחה הכלכלית מתפוצצים - במקומות כמו אינדונזיה והודו, ובקרוב קמבודיה ולואוס - יש תנועה צעירה בחינוך נוצרי. מנהיגי הכנסייה שם מבקשים להחדיר את אמיתות הבשורה ואת המסגרת של הכתוב לכל פינה ופינה של האופן שבו אנשים חושבים על הכול.

למעשה, הם מספרים לי שהם אוהבים את ההיסטוריה של ארץ זו, שם לפני מאות שנים נוסדו אוניברסיטאות ומכללות והואששו על בסיס המסגרת של הכתוב. ואני חושב שנוכל לומר בצדק שהלימוד בהקשר הזה הוליד רבים מברכות התרבות שלנו. אני גם חושב שזה הוגן לומר שאנחנו בסכנה בארץ הזו של הזנחת או שכחת ההיסטוריה הזו - או לקחת אותה כמובן מאליו. לא כך באינדונזיה, שם יש רעב לחינוך נוצרי ביבריות, התואם את צמיחת האוכלוסין והצמיחה הכלכלית. אדבר על כך ביתר פירוט מאוחר יותר.

אבל הנקודה כאן היא זו: אם ספר העולם מעורר נכון את הערצת אלוהים בורא העולם בגלל מה שהוא עשה, כמה יותר צריך ספר המילה לעורר בנו פלא וענוה וערצה וציות וקדושה ושמחה. אל הוא יהוה.

ואם אתה נהנה מיצירת אלוהים בכל צורותיה וביטוייה - אם אתה אוהב את הטבע ועבודה בגינה שלך, אם אתה אוהב את ביתך ועבודתך ומשפחתך ודברים שלך - אז אתה צריך, בצדק, לרוץ לאותן הזדמנויות והקשרים שבהם תוכל לשמוע את אלוהים בורא העולם מדבר במילים שאתה ואני יכולים להבין.

אלוהים דיבר. ואלוהים מדבר. ואני רק רוצה לומר: איך אנחנו, כעם אלוהים, יכולים להיות מרוצים מהעדות השקטה של הבריאה - נפלאה ככל שתהיה - כשיש לנו עדות מילה מלאה, אשר, על פי יעקב 1, יכולה להציל את נשמותינו.

אבל אנחנו עדיין לא בסוף סיפורו של המזמור. כי אלוהים מתכוון לכל גילוייו - גם כללי וגם מיוחד - להוביל אותנו לאנשהו. ולכן אנו פונים אל הפסוקים 12-14, שם מדבר המשורר על מטרתו הסופית של כל זה. למה ספר העולם, בסופו של דבר? למה ספר המילה?

כי בעיצובו של אלוהים, גילוי כללי אינו מטרה בפני עצמו. זהו דבר מפואר - טוב ושימושי בהובלת כל אדם שאינו מכחיש אותו בכוונה להכיר ולעבוד את אלוהים כבורא. אבל זה לא מספיק רק לחגוג את מתנות הבריאה של אלוהים ואת מקצועותינו.

ובעיצובו של אלוהים, גם גילוי מיוחד אינו מטרה בפני עצמו. התנ"ך - מילה של אלוהים, מילה שנת inspiration ונתחזק - בעוד שהוא הכרחי ומהותי לאמונה ולאמונה נאמנה, הוא נועד בסופו של דבר להוביל אותנו, ברוח אלוהים, לתשובה ולאמונה ולקדושה ואמון.

אנחנו יכולים להפוך למלומדי תנ"ך מעולים. אנחנו יכולים ללמוד אותו, לדעת אותו, אפילו ליהנות ממנו מכסה לכסה - ועדיין להחמיץ את כוונת אלוהים עבורנו. אנחנו יכולים להפוך כמו אלה ביו"ט 5:39, עליהם אומר ישוע: "אתם מחפשים את הכתובים כי אתם חושבים שבהם יש לכם חיי נצח; והם מעידים עלי, ואתם מסרבים לבוא אלי כדי שתהיו להם חיים".

ולכן אנחנו באים אל הפסוקים 12-14:

"מי יכול לדעת את שגיאותיו? הודיעני נקי מעונות נסתרות. גם מעבדי מנע גם מחטאים גלויים; אל ימשלו בי. אז אהיה נקי ונקי מגדול פשע."

פה אנו רואים את התגובה שאלוהים חפץ. חברי הטוב דון קרסון מנסח זאת כך: הנה מה שאלוהים חפץ מגילוי כללי וגילוי מיוחד. קרסון כותב שאלוהים חפץ יותר מאשר יראה לנוכח כוח טרנסצנדנטי, יותר מאשר שמחה אישית באלוהים המדבר באופן אישי. התגובה המתאימה היא תשובה ופחד ואמונה נלהבת שגם אלוהים עצמו יטהר אותנו מבפנים ויעשה את דברינו ומחשבותינו לרצונו.

תשובה על עוונות נסתרים - אלה שקבורים עמוק עד שאנחנו לא יודעים שהם שם.

תשובה על חטאים גלויים - מעשי התרסה נגד ציפיותיו של אלוהים.

ולא רק תשובה, אלא גם תפילה להגנתו של אלוהים: מנע מעבדך מחטאים גלויים; אל תתנם לשלוט בי.

אבל זה אפילו יותר מתפילה לתשובה, יותר מתפילה להגנה מפני פיתוי. אני מאמין שזוהי באמת תפילה של אמונה מושיעה, כי דוד מתפלל ביטוי מוזר מאוד: הכריזני נקי... אז אהיה נקי ולא אשם בחטא גדול.

מה יכול לעשות את דוד נקי ולא אשם? מה יכול לעשות אותנו נקים ולא אשמים? לא הנקיות שלנו בפועל - אנחנו לא באמת נקים. דוד ידע זאת היטב. קרא את תהילים 32. קרא את תהילים 51. הוא לא טוען לנקיות כבסיס לקבלתו לפני אלוהים. הוא מתחנן להכרזתו של אלוהים.

הכריזני נקי, הוא בוכה - ורק אז אהיה נקי.

מה זה? אני מאמין שפה, מוסתר במשך מאות שנים לפני שישוע בא לארץ, הוא מצביע מפואר על מה שהתנ"ך קורא בשם הבשורה - הבשורה על הדרך בה אלוהים סולח וגואל בחסד וברחמים.

על פי ספר העולם, אנו מבינים שהוא הבורא הריבוני.

על ידי ספר המילה, אנו מבינים כי הוא קדוש וצדיק - וכי בניגוד נורא, אנו, כמו דוד, מורדים המורדים באלוהים בלבנו. אנו חסרי אונים וחסרי תקווה, איננו יכולים להציל את עצמנו ממצבנו הנידון.

ולכן דוד זורק את עצמו על רחמי אלוהים - אלוהים שבמרצו בוחר לא לטפל בדוד או בנו כפי שמגיע לנו על חטאינו, אלא סולח, ומכריז על דוד ועלינו זכאים. לא כי אנו זכאים, אלא כי אלוהים בוחר להסתכל על מותו של בנו שלו, ישוע - אשר דוד ראה רק בצל, ואשר אנו רואים כעת בבירור - שמותו אנו חוגגים יחדיו כאשר אנו משתתפים בסעודת האדון.

ישוע, הצדיק היחיד, היחיד שהיה אי פעם זכאי וללא דופי, מת במותנו כתחליף - הזכאי בעד האשמים, הבלתי נדון בעד הנדונים - משלם את המחיר על מרדנו נגד אלוהים קדוש. ואלוהים מקבל את התשלום הזה. על פי זכויות מותו של ישוע, הוא מכריז עלינו זכאים וללא דופי לפניו.

הידעתם כי תהילים 19 מכריז על הצדקה באמונה בלבד? איזה כבוד.

אך גם זה אינו הסוף. התהיל closes with that beautiful, familiar verse:

"יהיו דברי פי ותהגות לבי רצויים בעיניך, ה' סלעי וגואלי."

דוד יודע כי הוא סלוח על ידי הכרזת אלוהים ב mercy. עתה הוא מתפלל כי פיו ולבו - כל מה שהוא אומר ואפילו כל מה שהוא חושב ומרגיש - יהיו רצויים ומקובלים על אלוהים. במילים אחרות, הוא מתפלל כי אלוהים המצדיק גם יקדיש. זהו למעשה 1 יוחנן 1:9: אם נוודה את חטאינו, אלוהים נאמן וצדיק לסלוח לנו את חטאינו ולטהרנו מכל עוון.

מה עוד נוכל להציע לאלוהים כאלה של ישועה, אשר הוציא אותנו ממצבנו הבלתי אמין והחסר תקווה, אלא אם כן נענה בחיים המונעים על ידי הבשורה, מונעים על ידי חסדו - חיים של ציות ורדיפה אחר קדושה בכל היבט של חיינו?

וכך יש לנו את כל התנועה של תהלים זה:

אם אנו שמחים בעדות אלוהים ללא מילים בבריאה הכללית, כמה יותר נהיה שמחים בעדות אלוהים במילים בבריאה המיוחדת? המעורבות שלנו בעולם של אלוהים צריכה לגרום לנו לרוץ אל דבר אלוהים, שם אנו שומעים את אלוהים מדבר.

אבל אז, אם אנו שמחים בעדות אלוהים במילים בבריאה המיוחדת, כמה יותר נהיה - גם הבוקר - פתוחים למדיט, לסליחה, להצדקה ולתקדשות? ענווה וכנועים, כמו דוד, נרוץ אליו כדי שיעשה את עבודתו בנו - לא פעם אחת ולתמיד, כאילו טיפלנו בזה מזמן רב, אלא משמחים ברציפות בבשורה הטובה של הכרזת אלוהים על זיכויינו, טוענים למותו של ישוע כבסיס להכרזה זו, ורודפים אחר קדושה וציות לבשורה - האחד שהוא הצור שלנו המוצק והגואל המאושר.

אז, אחים ואחיות, שמחו בעולם של אלוהים ובקריאות שהוא נתן לכם למלא בו. אפילו יותר טוב, שמחו בדבר אלוהים ובכל מה שהוא מספר לנו שם על עצמו ועל מטרותיו המושיעות. אבל הכי טוב, עקבו אחר הנתיב של תהלים 19 - עקבו אחר ספר העולם וספר הדבר עד לבשורה: הבשורה הטובה שאלוהים סולח חוטאים כי ישוע מת על הצלב, והבשורה הטובה שעל ידי בשורה זו נוכל לדבר ולחשוב ולחיות באופן מקובל בעיניו.

המסלול הזה - ההיגיון של ספר העולם, ספר הדבר, הצדקה ותקדשות - עשוי להיות סוף השורה המלודית של תהלים 19, אבל זה לא סוף השורה המלודית של מטרות אלוהים המושיעות לבריאתו ולכם.

ונסיים בשירת שיר שמתאר את הקץ העליון של מטרת אלוהים הגדולה הזו - להיחשף בעצמו כדי שנוכל להכיר אותו, לקבל סליחה וללכת בקדושה לפניו. תוכלו לשמוע זאת ביופי רב בבית האחרון:

"השלם, איפוא, את הבריאה החדשה שלך; טהורים ונקיים בלי רבב נהיה. תנו לנו לראות את הישועה הגדולה שלך משוחזרת בך באופן מושלם; משתנים מזהר לזהר…. לישוע המשיח לבדו תהילה והשבח."

ניל נילסון הוא נשיא קולג' הקובננט בלוקאאוט מאונטיין, ג'ורג'יה.

מאמר זה מבוסס על תמליל מילה אחר מילה של דרשה של ד"ר נילסון. הוא נערך בקפידה על ידי Copilot וצוות התיאולוגיה ב Third Millennium Ministries.