עושים מקום למשימות

פנוי מקום למשימות

האיגרת אל העברים 13

מאת סקוט מור

ובכן, ערב טוב. אני חוזר! ואני עייף! היה לי יום מלא. אתם נתתם לי יום מלא ואני אגבה מכם מחר! הערב אני רוצה לדבר אליכם ואני מקווה שזה יהיה קצת יותר שיחה. הבוקר דיברנו על המוטיבציה למשימות מתוך האיגרת הראשונה של יוחנן. קודם כל, יש לנו קושי להבין את המוטיבציות שלנו בכלל. וזה בסדר. ולא להיות בבוז כלפי עצמנו על כך, אלא להבין את טובו של אלוהים ולאפשר לטובו של אלוהים לומר, "אתם יודעים מה? בסדר, המוטיבציות שלי מעורבות. אני אנוכי הרבה. ואתם יודעים מה, בגלל שאני נוצר בצלם אלוהים יש לי הרבה שמחה בלהיות מחובר עם אחרים וזה דבר טוב, וזה בתוכי," וברכה לדברים רבים שנמצאים בתוכנו גם כן. אבל המוטיבציה למשימות היא, המוטיבציה לחלוק את אמונתנו, היא כדי ששמחתנו תהיה שלמה, כדי ששמחתנו תהיה מלאה. במילים אחרות, הישועה, אם אנחנו רוצים לחלוק את אמונתנו כדי שאדם אחר יכיר את המשיח, אנחנו באמת רוצים שהוא יכיר את המשיח כי המשיח הוא היחיד, והחדשות היחידות שיכולים לעזור לחומות שמחלקות בינינו ליפול כדי שנוכל להתחבר זה עם זה באהבה פגיעה. מטרת צוונו היא אהבה. ואהבה היא לא רחוב חד-כיווני אלא כביש דו-כיווני שבו גם אנחנו נותנים וגם מקבלים.

ושמחה זו היא המוטיבציה למשלחותינו כי אתם יודעים למה? טוב ליהנות מאנשים. מרגיש טוב ליהנות מאנשים, האין זה כך? כן, זהו. והאם זה לא גורם לכם לנוח קצת יותר בידיעה שזו המוטיבציה העיקרית שלנו למשלחות? שאין צורך להיות סופרסטאר, אין צורך לקרוא אוטוביוגרפיה ולעשות את כל הדברים שעשו גברים ונשים אלו, אלא מה שעושה אתכם לשליח גדול טמון עמוק במרקם הווייתכם כי אתם נוצרתם בצלם אלוהים שאוהב ליהנות מכם, אוהב ליהנות מאלוהים בערות השילוש וברא אתכם והוא אוהב ליהנות מכם. כן, אנו נוצרנו לתת כבוד לאלוהים וליהנות ממנו לנצח, אבל אנו גם נוצרנו להיות נהנים על ידו לנצח. איך זה גורם לכם להרגיש, שהוא נהנה מכם, מתענג עליכם? הוא למעלה בגן עדן בזמן שאתם ישנים ומחכה לכם להתעורר. "תראו את הילדה הקטנה שלי. תראו את הילד הקטן שלי. צפו במה שהם עומדים לעשות היום!" האין זה כך? וזה דבר נפלא שהשמחה הזו היא מוטיבציה.

אנו שומעים שמחה כאשר אנו שומעים את פאולוס ואנו רואים שמחה בישוע. “על השמחה שהונחה לפניו.” הבעיה היחידה היא, שרובנו באמת אין לנו יכולת לשמחה. אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות עם זה. C.S. לואיס כתב הרבה דברים על שמחה כי שמחה היא דבר שקשה מאוד להתמודד איתו. אמן? והסיבה לכך שאנו לא באמת נהנים משמחה, אנחנו לא באמת מתמודדים עם שמחה טוב, היא בגלל שאנו לא עושים את העבודה הקשה של צער שמל伴 את השמחה. צער הוא האת שמחפר את הלב כדי ששמחה תוכל למלא את החלל שצער חופר. אם אתה לא עושה צער טוב, אתה לא יכול לעשות שמחה טוב. שמענו את זה – “אם יש לנו אוזניים לשמוע” – דוד דיבר על צער ושמחה כשהוא היה כאן. הוא דיבר על הצורך לעזוב את בתו הקטנה. זה עצוב. מה שאני כמהין הוא להיות עם בתי הקטנה ולראות את פניה, אבל אני לא מסוגל בגלל מגבלותיי, בגלל עניותי, בגלל שאני לא יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית, אני לא מסוגל להיות באותו מקום.” מה שאני כמהין ומה שאני באמת יכול לקבל אינם מחוברים והדרך האמצעית בין שני אלה נקראת צער. ומה נעשה כאשר אנו עצובים כאשר יש לנו תשוקות אלו אבל אנו תלויים באחר כדי לעמוד בתשוקות אלו, אנו תלויים בפעולות החופשיות של אחרים כדי לעמוד באמת על תשוקותינו וכמיהותינו? אנו תלויים באחרים לשמחה.

עכשיו זה מסובך בעולם שבו אנו מוגבלים וזה מסובך בעולם שנתון לשווא, אבל בגלל המשיח, אנו יכולים לקחת חלק בזה. מה שאני הולך לעשות הוא, אני הולך לקרוא את הפרק ה-13 של האיגרת אל העברים. ומה שאני רוצה לעשות היום הוא לחקור למה אין לנו יכולת לשמחה וכמה דברים שאנו יכולים לעשות כדי לחפור את יכולתנו לשמחה כדי שכאשר אנשים אחרים באים אלינו אנו יכולים באמת לספוג אותם וליהנות מאנשים. פרק 13, פסוק 1:

תנו לאהבת אחים להימשך. אל תזניחו להראות אכסניה לזר, כי בכך קיבלו מלאכים שרויים בלא מלבוש. זכרו את הנמצאים בכלא, כאילו בכלא עמכם, ואת הנתונים לעינוי, מאז גם אתם בגוף. תנו לכבוד הנישואין בקרב כלם, ותנו לשכב הנישואין בלא חטא, כי אלוהים ישפוט את הזונים והנואפים. היצאו את חייכם חופשיים מאהבת הכסף, והיו מרוצים ממה שיש לכם, כי אמר, "לא אעזבך ולא אשאירך." אז נוכל לומר בבטחון, "ה' עוזרי; לא אירא; מה יעשה לי אדם?"

זכרו את מנהיגיכם, אשר דברו אליכם את דבר אלוהים. הביטו אל תוצאת דרכם, והחינו את אמונתם. ישוע המשיח הוא הוא אתמול והיום ועד עולם. אל תובלו על ידי תורות שונות וזרויות, כי טוב להחזיק את הלב בחסד, לא במאכלים, אשר לא הועילו למקדישים להם. יש לנו מזבח, אשר אין להם המשרתים את האוהל רשות לאכול ממנו. כי גופות הבהמות, אשר דמם מובא אל הקודש על ידי הכוהן הגדול כזבח לחטא, נשרפות מחוץ למחנה. אז ישוע סבל גם הוא מחוץ לשער למען קדושת העם בדם שלו. לכן נצא אליו מחוץ למחנה ונשא את חרפתו. כי אין לנו עיר קיימת, אלא אנו מבקשים את העיר הבאה.

אבינו שבשמים, אנו מבקשים בכוח רוחך הקדושה ודרך התיווך הנפלא של בןך, אנו מבקשים כי תאיר את עינינו, לבנו ואזנינו למען נראה ונשמע ונראה דברים נפלאים מדברך. יהי כן, בשם ישוע, אמן.

זכרו את מנהיגיכם

כאשר הוא אומר כאן, "זכרו את מנהיגיכם", הוא אומר כאן - אני נזכר במה שאמר פאולוס, כאשר הוא כותב לטימוטיוס, הוא אומר, "אני משתוקק להיות איתכם." אתם שומעים את זה? הוא בילה זמן עם טימוטיוס והדריך אותו בבשורה, והוא לא יכול להיות איתו גיאוגרפית. והוא אומר, "אני משתוקק להיות איתכם כדי ששמחתי תהיה מלאה." וכך פאולוס עושה צער היטב. הוא מתקשר את תשוקותיו. הוא מתקשר את משאלותיו. האם זה לא דבר טוב? וישוע, כאשר הוא, ממש לפני שהוא עמד למות, אני תמיד מופתע לחשוב על זה, הוא החליט לאכול ארוחת ערב עם חבריו. כלומר, אם הצליבה היא בלוח השנה שלך למחר, האם תרצה לאכול ארוחת ערב עם חבריך? הוא עשה זאת. והם שרו שיר יחד. ונחשו מי היה בחדר הזה? יהודה היה בחדר הזה. וכך ישוע הרגיש את המתח שבין, ליהנות מאנשים בחדר הזה אבל גם לדעת שאחד מהם יבגוד בו ושכלם למעשה יעזבוהו, אפילו פטרוס. איך אתה ואני מתמודדים עם אנשים שאנחנו יודעים בגדו בנו או אפילו יבגדו בנו? יש לנו קושי להיות נוכחים באותו חדר. יש לנו קושי אפילו לעשות קשר עין. אבל ישוע סעד איתם; הוא השתוקק להיות מחובר איתם. אבל הוא גם היה עצוב כאשר הוא ידע שהבגידות יקרו כאשר המרחק יקרה. הוא עשה צער היטב. הוא עשה שמחה היטב.

מה שאני רוצה לעשות הוא לבנות את הקטגוריות האלה ולעזור לנו להבין את הקטגוריות האלה, והקטגוריות מתמקדות בפסוקים 10 עד 14. אם תסתכלו כאן, נאמר, “יש לנו מזבח שממנו אין לאלה שמשרתים את האוהל זכות לאכול. כי גופותיהם של אותם בעלי חיים שדםם מובא אל המקומות הקדושים על ידי הכהן הגדול כקורבן חטא, נשרפות מחוץ למחנה. וכך סבל ישוע גם הוא מחוץ לשער כדי לקדש את העם בדםו. לכן בואו נלך אליו מחוץ למחנה ונשא את הקלון שהוא סבל.” וכן יש לכם את הקטגוריות האלה של “בתוך האוהל” ואז יש את “מחוץ לשער.” והכותב מדבר על כך שיש לנו מזבח ושהמזבח הזה הוא הצלב של המשיח שנשרף מחוץ למחנה. אבל יש כאלה שרוצים להישאר בתוך האוהל. הם נשארים בתוך האוהל, בתוך מה שאני קורא לו העיר המוקפת, המחנה המוקף, שם הכל מאוד צפוי. הקורבנות נעשים. כולם מתפללים את התפילות וכל דבר הוא מאוד צפוי וניתן לניהול. האזינו למה שאומר פרשן אחד:

“אולי לא נכתב מכתב זה לחברת נוצרים שעתידה לסטות, אלא לקבוצת נוצרים יהודים שהפכה להיות בלעדית ובידודנית בגישתה, השומרת את הבשורה לעצמה. מחשש מלהבליט את המסר הנוצרי המיוחד שלהם, הם מינימליזו אותו, וחיו יותר מדי בחלק היהודי של הנצרות שלהם. בדרך זו, הם בנו קירות בטוחים סביב עצמם, מתעלמים ממטרת אלוהים שהם יהיו עם שליחות. זו פירוש מושך, ואם התזה נכונה, אז הקורא לצאת אליו מחוץ למחנה הוא אפילו יותר מושך. במקרה זה, הוא לא מופנה לנוצרים גיבורים שגורשו מהבית כנסת, אלא לנוצרים שהם היססו מדי ומעדיפים להישאר בתוכו.”

בתוך האוהל

מקווה שתראו את הקטגוריות כאן. יש בתוך האוהל ויש מחוץ למחנה. והמילה הזאת אוהל, הפנים של המחנה, המילה הזאת היא עיר מבוצרת; זה מחנה מבוצר. ומקווה ש אתה ואני, מקווה שנוכל לבנות את הקטגוריות האלה כי, כמו שאמרתי הבוקר, יש לנו תשוקות אבל אנחנו לא רוצים לבטוח ש תשוקות האלה יכולות להתמלא על ידי מישהו אחר. ולכן מה שאנחנו עושים הוא, אנחנו בונים את העלים של תאנים, אנחנו בונים את המבצרים, אנחנו בונים את המחנות המבוצרים שבהם אנחנו מתחילים לתמרן את דרכנו בחיים. ואנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו צריכים לקחת את השליטה כי אנחנו לא בוטחים שאלוהים או מישהו אחר יכול לקבל אותנו בחסד, לתת לנו חסד. ולכן אנחנו חייבים להתחיל לענות על הצרכים שלנו בעצמנו ולכן יש לנו את העלים של תאנים. אנחנו נסוגים, אנחנו מגנים על עצמנו, אנחנו תלויים בנו עצמנו להגנת עצמנו וסיפוק עצמי; דברים כאלה.

ישנם המחנות המבוצרים ולאחר מכך יש את מי שנמצא מחוץ למחנה. אם תוכלו לחשוב אחורה בימים ההם, החיים בתוך האוהל ההוא, בתוך המחנה המבוצר ההוא שבו היהודים היו מאוד בטוחים ומאובטחים – אני חושב על בסיס צבאי. עכשיו כשאתם נכנסים לבסיס צבאי או כשאתם הולכים, נגיד, לקורס הכשרה, מה הדבר הראשון שכולם עושים כאשר הם נכנסים לקורס הכשרה? כולם מגלחים את הראש שלהם, נכון? כולם לובשים את אותה המדים. כולם לומדים לצעוד. הרגליים שלכם חייבות לנוע באותו הזמן. זה כמו: "שמאל, שמאל, שמאל, ימין, שמאל." כולם עוקבים אחרי אותו הקוד. הכול בטוח. הכול צפוי. שום דבר לא הולך לאיבוד. כל החפצים שלכם – בקופסה. המיטה שלכם חייבת להיות מסודרת בזמן מושלם. אתם מתעוררים בזמן מושלם, בזמן הנכון; אתם אוכלים ארוחה בזמן הנכון. יש לכם רק זמן מסוים לאכול את הארוחה ההיא ולאחר מכן, הלאה לעשות שכיבות בזמן הנכון. נכון? הכול מאוד צפוי. למה? כי כאשר אתם מנסים להישאר בטוחים, כל דבר חריג, כל דבר בלתי צפוי הוא מאוד מפחיד. אמן?

התחזקו בחסד

הנה, זהו הסיבה שאנו אוהבים לקחת שליטה על החיים. אנחנו לא אוהבים ששום דבר יאבד. יש לנו אותו מקום שבו אנו מניחים את המפתחות שלנו כשאנחנו חוזרים הביתה. יש לנו אותם נוהגים שאנו עושים. אנו מכירים חברים שמקיימים את אותם נורמות תרבותיות כמונו. אנו אוהבים לסגת למחנות מבוצרים אלה שבהם הכול בטוח וצפוי ושם איננו פגיעים. מחנות מבוצרים הם הדברים שאנו מקדישים להם, שמבטיחים לנו הגנה וסיפוק. הכותב מדבר כאן, זהו, "אל תובלו על ידי תורות שונות וזרויות כי טוב ללב להתחזק בחסד." ראו, הוא מדבר על הלב; הוא מדבר על הנפש. להתחזק בחסד. חסד פירושו שאתה מיוחד ואינך עשית דבר כדי לזכות בו. אתה תפוח עינו של אלוהים. הוא שמח בך, הוא נהנה ממך, לא בגלל כל הדברים שעשית מעצמך אלא בגלל שהוא רק אוהב אותך. דברים – "אני אוהב אותך כי אני אוהב אותך. אני שומר עליך בזמן שאתה ישן כי אתה יפהפה לחלוטין. וניחש מה? בזמן שאתה ישן, אתה לא מניפוליר את העולם כדי לעשות את עצמך למישהו שאינך." הלא זה הדבר המשפיל ביותר שהוא אוהב אותך בזמן שאתה ישן, לא בזמן שאתה עושה דברים? "התחזק בחסד," שעליך עיניו טובות.

“אל תתחזקו באוכל שאין מועיל למקדישים אותו.” ואני רוצה להוסיף על כך - אוכל או כל דבר בבריאה שאתה יכול לתמרן; כל דבר בבריאה שאתה יכול להקדיש עצמך לו. כל דבר שאנו מקדישים עצמנו לו, כדי לנסות לשמור על עצמנו בטוחים, כדי לנסות לשמור על עולמנו בסדר, כדי לנסות לשמור על הכל נשלט וצפוי. כל דבר שאנו מקדישים עצמנו לו - האם אתה מוכן לזה? זה לא אישי. כי אתה יכול לתמרן את הבריאה, אתה יכול לתמרן אפילו את לימודי התנ"ך שלך. אתה יודע? אתה יכול לקבוע את השעון. אתה יכול לקרוא. אתה יכול לצבור ידע. אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה. ועכשיו אני קצת חופר בכל העסק שלנו כי אלה הם סוג של ערים מבוצרות שיש לנו. נכון? אבל הנה העניין. אם אתה מקדיש עצמך לאדם, אם אתה מקדיש עצמך למשיח, אתה לא יכול לתמרן אותו. הוא לא עוקב אחר הכללים שלנו. אין "אם, אז" עם אדם.

אני הולך לסטות קצת מהמתווה שלי ורק לתת לך לדעת שאני קצת מבולבל במוחי עכשיו. האם תוכל להתפלל עבורי? כי אני מרגיש שאני מתקשה לתקשר. אני באמת רוצה לעשות טוב. אני רוצה לסיים את היום הזה טוב. זאת היא משאתי. וכך אני מתקשר את משאתי אליך, אבל גופי הוא כמו, "סקוט, אני עומד לפרוש מכאן!" אתה יודע? אז בואו ננסה לעבור את זה ביחד, בסדר? כי אני צריך לשמוע את הבשורה הזאת גם.

מטרת המחנות המבוצרים שלנו

מטרתם המקורית של המחנות המבוצרים שלנו היא למלא את תשוקותינו, בסדר אתם מוכנים לזה – בלי להיות פגיעים. אנחנו בעצם חושבים שאנחנו יכולים לקבל את התשוקות שלנו מבלי להיות פגיעים. זו השקר. זה המקום שבו אנחנו טועים. זה מטרתם. הם מבטיחים את זה. יש לנו כל מיני מחנות מבוצרים. יש לנו מחנות של תורה, נכון? שם אנחנו כל כך מוגנים במחנה המבוצר שלנו, לא מחוץ למחנה שבו הדברים עשויים להיות קצת כאוטיים, אבל יש לנו – הנה הדבר, אתה לא יכול להסתכל על זה עם כל זלזול. זה רק זלזול כשאנחנו נצמדים לזה, אבל כשאנחנו מסתירים, תנו לי לשאול מי נמצא על מדף הספרים שלך. האם ישנם תרבויות אחרות על מדפי הספרים שלך? האם אנחנו יכולים להקשיב? האם אתה מוצא את עצמך מלמד רק וקורא רק לאנשים שאתה מסכים שהם טובים לך לשמוע? ייתכן שיש לך מחנה מבוצר בנפשך. האם אתה מאוים על ידי רעיונות אחרים? האם זה גורם לך קצת לא נוח כשמישהו מתרבות אחרת לגמרי – כלומר, כמה מחברים מיפן יש על מדפי הספרים שלנו?

שוסאקו אנדו, עבודתו על חייו של ישוע, A Life of Jesus – האם מישהו כאן קרא את זה? אנדו על חייו של ישוע. היצירתיות וההיסטוריה שהוא יודע להביא לדיוקן שהוא מצייר של המשיח – לא ראיתי דבר כזה ולא שמעתי דבר כזה. סופרים אפרו-אמריקאים כמו סופרי הרלם, אתה יודע, לפני עשרות שנים – ג'יימס בולדווין – לא קראתי דבר יותר אנתרופולוגי, פשוט יותר יפה בתיאור האנושות. לא קראתי סופר אחר שיכול לתאר את ליבו כל כך טוב, מה שהוא עשה, והוא כל כך נדיב עם עצמו כדי לתאר את הדברים שהיו קצת לא בסדר אבל גם את הדברים שהיו טובים. כשאנחנו מסתירים במחנות המוגנים שלנו, אנחנו אפילו לא שומעים את זה. אנחנו אפילו לא מחזיקים אותם על המדפים שלנו. מי יש לנו על המדפים שלנו? כולם שלובשים את המדים כמו שלנו, כל דבר שיש לו את אותם רעיונות כמונו; כולם שצועדים לקצב אותו תוף.

המחנות הסיטואציוניים והגיאוגרפיים שלנו

יש לנו מחנות סיטואציוניים, מחנות גיאוגרפיים. אין כאן ביקורת, אבל אנחנו בונים חברות שהן הומוגניות מאוד, שבהן כולם צפויים למדי. אנחנו חיים בשכונות שבהן כולם עוקבים אחר הכללים דומים שאנחנו עוקבים אחריהם, שבהן פגיעות אפילו לא מהווה בעיה. הכל יכול להיות נשלט, הכל יכול להיות צפוי, הכל יכול להיות… ויש לנו גם מחנות שקיימים מטבעם, שבהם, במערכות היחסים שלנו, אנחנו מסתירים את עצמנו לתוך עומקי הלב שלנו ולא נמסור את עצמנו לאף אחד. לא נתאר את הרגשות שלנו. לא נתקשר את התשוקות שלנו. זו הסיבה שאחת אני חושב שהוא אומר, "תנו לכבוד הנישואין ביניכם כל", כשהוא מדבר על זה, כי הנישואין אינם מקום בשבילך לתמרן את דרכך עם אדם אחר כדי לענות על התשוקות שלך. הנישואין הם מקום שבו התשוקות שלך אכן מתגלות. הנישואין הם מקום שבו הקירות כל כך חזקים סביבו, ערי המצוד שלך יכולות להיות חשופות והרסנית ואתה עדיין בטוח. נכון?

כיצד לזהות אותם

אבל איך אנחנו מזהים את המחנות האלה? אז תנו לי לצייר את זה עבורכם. הלבבות שלנו משתוקקים כי אנחנו בעצם חווים עצב. נכון? את מה שאנחנו משתוקקים, אנחנו לא מקבלים. ולכן מה שאנחנו עושים הוא, אנחנו בונים את העולמות האלה סביבנו שבהם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לתמרן את הדרכים שלנו כדי לעמוד בקצב של השתוקקויותינו. אתם רואים את זה? אז הנה העניין. אנחנו משתוקקים לסטייק פילה מיניון, אבל אנחנו תלויים באנשים אחרים כדי להשיג את הסטייק הזה. אבל יש לנו את האמצעים שבאמצעותם אנחנו יכולים להשיג צ'יטוס. בסדר, עכשיו אתם רואים דוגמאות שאני נותן בגנים של השילוש כי כולם אוהבים צ'יטוס. פרייז חם! כולם אוהבים פרייז חם בגנים של השילוש! ולכן אתם יודעים, אבל יש לנו את האמצעים לא להשיג את הסטייק אלא אנחנו יכולים לאכול פרייז חם כל היום והרגע שאנחנו רעבים קצת - פרייז חם! פרייז חם! פרייז חם! - כי אנחנו לא יכולים להתמודד עם רעב במשך זמן מה. ולכן אנחנו אף פעם לא מאפשרים לרעב שלנו לגדול בכלל ולכן אנחנו לא רגישים בכלל לדברים שנעים טוב ולדברים שהם טובים - לסטייק כמו הריח של הסטייק מתבשל במרחק ואנחנו יכולים להריח את זה אבל אנחנו לא יכולים להריח את זה כי אנחנו מריחים פרייז חם. אז אין לנו יכולת לשמוח כי במחנות המוקפים שלנו אנחנו רק יושבים שם וחטיפים כל היום כי אנחנו לא בוטחים שהשתוקקויותינו יעמדו על ידי אחר. אני מקווה שזה מובן!

איך להיכנע להם

וכך עלינו לזהות את הערים המוקפות חומות כדי שנוכל להיכנע להן. עלינו לדעת כי אנו באמת מחזיקים בהן. והנה חסדו הנפלא של אלוהים - מחנות מוקפים חומות אינם נמשכים. הם אינם עובדים. מה הוא אומר? “תן את לבך להתחזק בחסד, לא על ידי מאכלים אשר לא הועילו למתמסרים להם.” דברים שאתה מתמסר להם מלבד ישוע, הם לא יועילו לך בסופו של דבר. אז איך אתה יודע שאתה נמצא במחנה המוקף חומות? איך אתה יודע שאתה מסתתר ולא עושה את עצמך פגיע? תן לי לשאול אותך כמה שאלות. בסדר? האם אתה מוכן? האם אתה נהיה תוקפני הרבה? כאשר מישהו מבקר אותך, האם אתה נהיה ביקורתי בחזרה? אם כן, אתה נמצא במחנה מוקף חומות. האם אתה מוצא את עצמך ביקורתי ומפשט יתר על המידה אנשים? האם אנשים מתוארים על ידי שמות של מילה אחת - גובה מס, חוטא, פושע, זה או אחר? כאשר אנו מפשטים יתר על המידה אנשים, אנו יודעים כי אנו נמצאים במחנה מוקף חומות. אנשים מורכבים. אנשים יפים. ישנן סיבות נוספות - כאשר אתה רואה אדם אפרו-אמריקאי נורה על ידי שוטר במיניאפוליס, אם אתה מוצא את עצמך אומר, “ובכן, אם הוא היה רק מציית לשוטר, זה לא היה קורה. אני מציית לשוטרים וזה לא קורה לי.” אתה יודע כי אתה נמצא במחנה מוקף חומות. זה יותר מורכב מזה. מה עם עשרים הפעמים כאשר הוא היה ילד והוא ציית והוא מצא את פניו נלחץ בבטון? זה יותר מורכב. יש היסטוריה שם.

הצורך במגוון

אני עומד להיות קצת יותר ספציפי. האם יש לך גיוון בחיים שלך? האם יש לך אנשים שלא נראים כמוך? האם יש אנשים שאולי אין להם אותם ערכים או נורמות תרבותיות או כללים כמוך? אתה עשוי להיות במחנה מבוצר. סופרים, שכנים, אנשים שידברו אל לבך - האם יש לך אנשים שידברו אל נשמתך? זו שאלה אמיתית. אנשים שרואים אותך, מכירים אותך, ומדברים אל נשמתך. אני הולך לחפור קצת יותר עמוק עכשיו. במאמצים המיסיונרים שלך, האם אתה תמיד הנותן ואף פעם לא המקבל? במאמצים המיסיונרים שלך, האם זו בכלל קטגוריה שאתה הולך כי אתה זה שצריך לקבל? אז אתה עשוי להיות במחנה מבוצר אם קבלת דברים אינה אופציה; אם אתה תמיד המלמד ואף פעם לא המלמד. כי אתה יודע שאהבה הולכת בשני כיוונים. האם אתה נעשה רגזן כאשר האדם שאתה אוהב לא מגיב בדרך שאתה רוצה או מצפה לו? ראה, זו הסיבה שעבודה עם העניים היא כל כך מטורפת. זה חושף את המחנות המבוצרים שלך בכל מקום כי אנשים עניים אף פעם לא מגיבים כפי שאתה רוצה. הם לא משחקים את המשחק שלך. נכון? "רגע, נתתי לך את זה! לא הודעת לי!" משהו כזה. "בדרך שרציתי להיות מוערך!" אתה עשוי להיות במחנה מבוצר.

למחנות מבוצרים אין רווח

האם אתה נאבק עם כעס? האם אתה נאבק עם תשוקה? אנחנו כועסים כאשר המחנות המבוצרים שלנו לא מספקים את מה שאנחנו משתוקקים. אז אתה זוכר את הבן הבכור כשהוא חזר, נכון? והוא היה כמו, "מה קורה?" במשל הבן האובד - לוקס 15. הוא היה כמו, "מה קורה? כולם חוגגים בפנים." ויש חגיגה שקורית. והוא שואל את המשרתים כי המשרתים יודעים אבל הבן הבכור לא. והוא כמו, "מה קורה בפנים?" והבן האובד, זה שלא עקב אחרי כל הכללים, מקבל למעשה חגיגה. הוא נחגג. הבן האובד נהנה. הבן האובד אהוב. כל מה שהבן הבכור רוצה ומשתוקק לו נהנה על ידי זה שלא היה חוקי. נכון? וכך האב יוצא והאב אומר, "בוא להיות איתי!" הוא מתחנן אליו. "בוא להיות איתי! בוא לעמוד לידי!" והבן הבכור, בכעסו, אתה יודע מה הוא אומר? הוא אומר, "עקבתי אחרי כל הכללים! מעולם לא הפרצתי אף אחת מצוויותיך!" אתה יכול לשמוע את המחנה המבוצר? "הנה מה שעשיתי כדי לקבל את מה שאני רוצה. ומה שאני רוצה הוא, אדם, הלוואי שהיית הורג עז צעירה והלוואי שהיית זורק לי מסיבה עם חבריי!" אלה תשוקות טובות, אבל הוא הלך בדרך מניפולטיבית. וניחש מה? הדרך המניפולטיבית לא שילמה; היא לא הועילה לו. והוא מסתכל על מסיבה עם אדם שלא עקב אחרי אף אחד מהכללים האלה והוא נהנה והוא חווה את מה שהוא באמת משתוקק לו. אנחנו כועסים כאשר המחנות המבוצרים שלנו מתפרקים והם לא מספקים, הם לא מועילים.

הנה ברכת הכעס שלך, כי כאשר אתה כועס עכשיו אתה יודע שיש לך אחד.

הידעת כי תוכל להביט על כעסך לא בזלזול אלא ברכות? זהו מחשבה מוזרה, הלא כן? מה אנו עושים בתרבויותינו כאשר אנו כועסים? אנו אומרים, "נוצרים טובים לא אמורים לכעוס! איני צריך לכעוס." אך אם אתה יודע כי אלוהים הוא אוהב ורחום כלפיך, המילים היקרות ביותר של האב באו לאחר שבנו התרגז עליו. הלא זה מדבר אל לבך? אז כאשר אתה כועס בחיים, סביר כי משהו שהקדשת עצמך לו, מלבד ישוע, לא השתלם, לא הניב.

בני, אתה תמיד עימי

וכך, במקום להפוך לזלזול בעצמך או להפוך לזלזול, למעשה תן למילים של האב להנחותך אל תוך נפשך. וזה לא בהכרח מה שאתה כועס עליו. אני תמיד אומר ומספר לאנשים שזה מה שאתה עצוב עליו. והאב לא נכנס למחשבה ביקורתית הזו. הוא לא נכנס ללשון הזלזול. הוא אמר, "בני, אתה תמיד עימי וכל אשר לי שלך." במילים אחרות, "לא היית צריך לעשות את כל הדברים האלה. יכולת פשוט לבקש ממני." אך האם אתה רואה כמה פגיעות זה עושה אותנו? "אני רוצה להיות ביחסי עםך. אני רוצה שתהנה ממני. אני רוצה שתהיה מאוהב בי, אך אם אני משאיר את זה לך כדי לעמוד בדרישות האלה, אתה חופשי לא לעמוד בהן ואיני יודע אם אני יכול להתמודד עם הכאב." זאת פגיעות. ויש לנו אב שיעמוד תמיד בדרישות העמוקות ביותר שלנו.

איך לצאת ממחנותינו המוקפים

אז איך אנחנו יוצאים מהמחנה המבוצר שלנו? ישוע מזמין אותנו לצאת אל מה שאני הולך לקרוא לו מרחב קדוש מחוץ למחנה. ויש סיבה למה אני הולך לקרוא לו מרחב קדוש. אד, האם אני יכול לשאול אותך שאלה? מתי אני אמור לסיים כאן? בסדר. אני הולך להיות מאוד פגיע עםכם כאן כי המחנה שלי הוא להיות יודע, להיות חכם, להיות מסוגל לראות ולהבין אמיתות עמוקות ולהיות מסוגל לתקשר אותן בפשטות ובאופן טוב לאנשים. זה מה שאני טוב בו. זה המקום שבו אני מוכשר. וזה המקום שבו אני מרגיש בטוח ומוגן וזה המקום שבו אני מרגיש שאני לא הולך להיפגע. אבל יש שיחות בנישואיי שקשה לי מאוד לנהל. וכך כאשר אשתי, ביופיה, באה אלי ומתחילה לדבר על דרכים שבהן אני צריך לגדול או דרכים שבהן, ביום טוב, דרכים שבהן אני צריך לגדול, ביום רע, דרכים שבהן אני לא להיות בעל טוב! פתאום, כל דבר במוחי נעשה מעורפל. וכאשר היא אומרת, "מה קורה איתך?" פתאום אני לא יכול לומר מילה! אני אומר, "אני לא יודע" הרבה. האם מישהו כאן איתי? האם מישהו יודע על מה אני מדבר? אמור, "אמן", אם אתה כן! בסדר, טוב; אתה איתי!

וכך אני מדבר עם היועץ שלי על זה. אני הולך ורואה יועץ ימים ספורים לאחר מכן ואנחנו התווכחנו ובוויכוח אני מבולבל ואינני יכול לתאר דבר שקורה, במיוחד דבר שקורה בלב שלי. ואני מספר לו את זה. והוא אומר, "וואו, זהו מרחב קדוש." ואני אומר, "מה? על מה אתה מדבר?" והוא אמר, "המרחב הזה שבו הכל מרגיש כאוטי, בלתי צפוי ואבוד עבורך - וניחש מה? זהו מרחב מחוץ למחנה, וזהו במרדף. זה המקום שבו ישוע נמצא. זה נקרא מרחב קדוש." שם מתרחשת התמורה. שם התשוקות שלי אינן יכולות עוד להתמלא על ידי מניפולציות שלי כי אינני יכול לדעת את דרכי כדי להיות מרוצה שם. וכך עלי לבטוח כי התשוקות של ליבי והבטיחות והאבטחה ימולאו על ידי אחר. והעדות שלי היא, כי המשיח פגש אותי שם. ואני הרגשתי את נוכחותו שם וזה אמיתי.

מרחב קדוש

וכך איך אנו יוצאים מן המחנה המבוצר שלנו? אנו יוצאים אל המרחב הקדוש. אנו יוצאים אל המקום מחוץ למחנה שבו ישוע נמצא, שבו שפך דמו, שבו הוא משלם על חטאינו, שבו אנו יודעים כי ישוע, בגלל השמחה שהייתה לפניו, הוא הפך עצמו לפגיע, הוא הפך עצמו לראות ולשמוע ולגעת בגלל השמחה שהייתה לפניו. למען שמחת היותו ביחד עםכם, הוא הפך עצמו לפגיע. הוא חי במרדף. הוא מעולם לא נסוג חזרה למחנה ונשאר שם עם מוטיבים מוסתרים כדי להגן על עצמו. הוא הפך עצמו להרוג.

אני חוזר שוב ושוב למה שהיה המתח בלבו של ישוע כאשר יהודה נשק לו על הלחי. האם אתה יכול להרגיש זאת? איזה מדבר. לאו דווקא מדבר פיזי, גיאוגרפי, אלא איזה מדבר של הלב כאשר מישהו שאתה אוהב ומשתוקק להיות בקשר איתו כי הוא נושא את דמות האלוהים והוא בא אל ישוע והוא מרגיש את החמימות של לחי יהודה על לחיו והוא לא אומר, "תרחק ממני!" והוא לא רק הולך באופן פטליסטי, "רק תעשה מה שאתה צריך לעשות!" הוא למעשה, ישוע, נמצא במתח, לבו נקרע מכל הצער. באותו זמן, הוא איש צערים כי ברגע אחד הוא אומר, "עשה מה שאתה צריך לעשות כדי שרצון אבא שלי יתמלא ויעשה," אבל באותו זמן, "יהודה, בבקשה, לא!" וזהו המתח של המדבר שבו הכל מרגיש כאילו הוא נמשך לשני כיוונים. ואנחנו לא רק דוחים מישהו לגמרי ואנחנו לא רצים אחריו, אלא אנחנו נשארים במתח ואנחנו בוטחים בפעולות החופשיות של אחרים כדי לענות על תשוקותינו או לא. אני מקווה שזה מוסר. אבל כאשר אנו יודעים כי חסד האלוהים הוא עמנו, שאין חושך במשיח, אנו יכולים למעשה לצאת החוצה, החוצה מהמחנה. למה? כי שם ישוע.

עתה, כך המחבר כאן מתחיל להזמין אותנו החוצה מהמחנה. ואני הולך להתחיל בפרק 1. אנחנו הולכים ללכת דרכו ואז נגמר. "תן לאהבת אחים להימשך." במילים אחרות, אל תתן לה להפחתות, אל תתן לה להקטין; אל תסיר את עצמך מקשר פגיע עם אחרים שבו אהבה יכולה להיקבע ביני לבינך. בואו נהנה זה מזה. אל תיסוג ביראתך, אלא לדעת כי שילמת עבורך, קדימה צעד אחד החוצה והיה פגיע. תן לאהבת אחים להימשך.

“אל תזניחו להראות אכסניה לזרים.” לא אנשים שאתם מכירים והם צפויים, אלא זרים; אנשים שאתם לא מכירים. זרים ופליטים; מהגרים. אלו שאין לנו מושג אם יש להם תוכניות נסתרות בכיס האחורי שלהם או לא. אין לנו מושג מי הם אבל כשאנו רואים אותם אנו אומרים, “אתם נושאי דמות אלוהים; אני מתעניין בכם. אבל אתם זרים; אין לי מושג מה תביאו לי.” האם תוכלו לראות את המתח שהמחבר מזמין אותנו אליו? אל תזניחו להראות אכסניה לזרים. אל תזניחו להוציא את עצמכם לשם זרים ולתת לזרים, אבל זכרו, זה כביש דו-נתיבי. האזינו כמה מדהים הכותב מביא זאת הנה. “כי בכך קיבלו מלאכים בלא דעת.” הו, אלוהים שלי!

זה כמו סערה. אם אתה זר ואתה בא להיות איתי, זה כמו סערה שמגיעה אלי. אתה לא נראה כמוני. אין לי מושג מה אתה הולך לעשות איתי ברגע שאתה בא לכאן. אני מוקסם ממך כי אתה נושא דמותו של אלוהים. אני עובר את כל הדבר הזה של הצער ולכן אני מאוד רגיש לנוכחותך. אני מאוד רגיש למה שאתה עשוי להביא לחיי שאני לא יכול לקבל בשום מקום אחר כי אתה נושא דמות מיוחדת. אבל אתה כמו סערה. וכאשר אני רואה סערה, אני רוצה לרוץ ולהסתתר במרתף. אני רוצה לרדת עמוק לתוך האדמה. אני רוצה לנעול את זה. אני רוצה לעלות מתחת למדרגות ולשים מזרן על הפנים שלי. אבל באותו זמן, אני רוצה להסתכל מהחלון ולראות את זה. האם מישהו כזה? אתה רוצה להסתתר מזה אבל אתה רוצה לראות את זה. אני מניח שאף אחד אחר לא כזה. אני כזה! אני רוצה לראות את זה אבל אני רוצה להסתתר מזה. זרים הם כזה כי הוא אומר שאתה עשוי לארח מלאך. במילים אחרות, אתה עשוי להיות מוחנך בנוכחותו של מלאך. הוא מחזיק אותך במתח. אתה כמו, "הו אלוהים שלי! סערה מגיעה! אני רוצה לרוץ! אבל הו אלוהים שלי, אתה עשוי להיות מלאך אז אני צריך להתקרב!"

ויש לך תמונה זו שבה שני עולמות מתנגשים. יש את החושך שמגיע וזה רק חושך כי אין לנו מושג מה מגיע. ואנחנו הולכים אליו מחוץ למחנה וניחש מה קורה כאשר שני הממלכות מתנגשים. אתה מקבל קשת בענן כאשר אור השמש והחושך נפגשים. אתה מקבל קשת בענן שם. זה המקום שבו ישוע נמצא. זה מרחב של ברית. זה מרחב ששולם.

זכרו את האסירים

“זכרו את האסירים כאילו אתם בכלא עמם.” במילים אחרות, עלינו להיות מסוגלים להרגיש את הכאב של האסירים. למה עלינו להיות מסוגלים להרגיש? כי אסירים הם עצובים. מה שהם כמהים הוא בצד השני של הסורגים. הלכתי לבקר - מישהו שאתם יכולים להתפלל עבורו הוא ברוק. ב-ר-ו-ק. הוא אחיו של פאנקין. הוא האדם היחיד בעולם הזה עם קעקוע של משפחת השילוש. יש לו "שילוש" בצד אחד של הרגל, "משפחה" בצד השני של הרגל, והלוגו שלנו על ברכו! ועשה זאת בכלא! ואני הולך ומבקר אותו רק ביום ראשון האחרון והוא מדבר איתי על מה שהוא כמה עליו בשפתו שלו. האם אתם מכירים אסירים כלשהם כי אסירים שוברים חוקים? אם הם לא שוברים, אתם יודעים, רק חוקים, הם ישברו חוקים תרבותיים או אפילו חוקים אזרחיים שאנחנו מניחים במקום. במילים אחרות, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה איתם. עלינו להיות בקשר עםם. וכך גם כאן, אנו מוזמנים שוב להיכנס למרחב הקדוש הזה. "ואת הנתונים לעינויים, מאז שאתם גם בגוף." וכך אתם רואים כיצד הסופר מזמין אותנו למרחב הקדוש הזה.

אנחנו יכולים להיכנס למרחב הקדוש הזה כי שם נמצא ישוע. אני מקווה שנתתי לך רעיון שבהתמקדות שלנו, אנו מנסים להגן על עצמנו, אבל כאשר אנו פותחים את עצמנו למערכות יחסים - ניחשו מה? אנשים אינם צפויים. אבל אנחנו יכולים להתקדם בפגיעות במערכות היחסים שלנו. למה? כי ישוע שילם עבורנו. וכאשר אנו מוסרים את ההתמקדות שלנו וכאשר אנו מוסרים את המחנות המבוצרים שלנו, אנו פותחים את עצמנו לצער. התשוקות שלנו שלא מתמלאות על ידינו עצמנו, אלא אנו בוטחים שהן יתמלאו על ידי אחר. וניחשו מה קורה כאשר אתה פותח את עצמך לצער כזה? הוא גדל. והתשוקות שלך גדלות. ואז, פתאום, כאשר נושא דמות אלוהים מתקרב אליך, אתה יכול להרגיש את זה. ואתה יכול ליהנות מהם. ואנחנו יכולים ליהנות מהם. זהו הברכות. נתתי לך את הברכות. מוסר את הערים המבוצרות שלך נקרא ענווה.

איך זה ייראה אם נאפשר לעצמנו ליהנות בחשיפה מאנשים זרים? זאת השאלה. איך זה ייראה אם נאפשר לעצמנו ליהנות בחשיפה מאנשים שלא נראים כמונו? איך זה ייראה אם נודה כי בחדר הזה יש לנו תצוגה מיוחדת של כבוד האל, אבל לא התצוגה המיוחדת היחידה של כבוד האל? ואיך זה ייראה אם נודה כי מעבר לרחוב יש קהילה שלמה שמכבדת את האל בדרך אחרת לגמרי? ואם לא תפתחו את עצמכם ליחסים חשופים עם אותם אנשים, יש תצוגה נפלאה של כבוד האל שתוכלו לקבל רק משם. וכדי ללכת מעבר לרחוב, עליכם לומר, "אתם יודעים מה? אני הולך לשים שלט על כל העניין של מתן שלי ואני באמת הולך לקבל ופתוח את עצמי לק possibility שיש לי הכל להרוויח מעבר לרחוב." איך זה ייראה אם נפתח את עצמנו לפגיעות ונלך לשם וניפול על הפנים כשננסה לעשות יחסים עם זרים? והיכן נבנים יחסים? כשנופלים על הפנים עם יחסים? האם זה לא חדשות נהדרות? כי אני נופל על הפנים כל הזמן!

ובכן, כנסיית פרס הראשונה, זה עם שמחה גדולה שהייתי עםכם היום. החיוכים שלכם, העידוד שלכם, מילאו את ליבי. ואני אומר כי כשאני נוהג הביתה מאוחר הלילה או מחר בבוקר - עדיין לא החלטתי - זה יהיה עם צער כי הגיאוגרפיה תפריד בינינו. אבל אני בא ביום שלישי אחר הצהריים ואראה אתכם ביום רביעי. בואו נתפלל!

אבינו, אנו מודים לך על דברך שמתגנב אל עומק חיינו. זהו חרב. חרבות חותכות, ה'. אבל אחת בידיו של אב קשוב גם מרפאת. ועל כן, רוח הקודש, תן לנו את החסד להאמין כי אתה טוב. רוח הקודש, תן לנו את החסד לדעת כי אנו יכולים לעשות צעד אחד החוצה ממחנינו המבוצרים אל המרחב הקדוש. תן לנו את החסד להקשיב לרעיונותיהם של אחרים. תן לנו את החסד ללכת אל מקומות שיכולים להיות לא נוחים. תן לנו את החסד לצאת החוצה גם ממחנינו המבוצרים של ליבנו ולדבר עם בני זוגנו או עם חברינו בדרכים פגיעות שלא עשינו מעולם. וישוע, פגוש אותנו שם. אתה תמיד עמנו. לא תעזוב אותנו ולא תעקור אותנו וזה מה שדברך רק אמר לנו. אנו בוטחים בך. אמן.