לראות את ישוע בעיני הגנב על הצלב

לראות את ישוע דרך עיני הגנב על הצלב

מאת הרב מארק מוזר

אתם בוודאי ראיתם את התמונה של שלושה צלבים - אולי על גבעה או לאורך כביש. ישוע תלה על הצלב המרכזי, ועל שמאלו וימינו היו שני גנבים (מתי 27:38). איננו יודעים את שמותיהם, אך הכתובים מספרים לנו שהם חולקים לפחות שלושה דברים.

ראשית, הבשורות מכנות אותם שודדים, גנבים או פושעים. אלה לא היו גנבים קטנים; רומא לא צלבה גנבי כיס. הצליבה היתה שמורה לפושעים אלימים, מורדים ודומיהם - כלומר, אנשים שאיימו על הסדר הרומי. גברים אלה בוודאי היו עבריינים חמורים.

שנית, גנבים אלה אכן צללו בהצלחה. הם מתו על צלבי רומא.

ראוי לעצור ולעמוד על אימת הצליבה. ארצות הברית לא משתמשת בצליבה, ואם היא עשתה זאת אי פעם, היתה עולה ערעור מיידי לתיקון השמיני, האוסר "עונש אכזרי ויוצא דופן". הצליבה היתה מכוונת להיות אכזרה - כאב מרבי, השפלה מרבית, מראה מרבי. קיסרו כתב שזה "העונש האכזר והמפחיד מכולם", והוא תיאר תערובת מחרידה של כאגון, רעב, צמא, חום, חרקים וחוסר ניידות.

אנו, הנוצרים, מדברים על "המסר של הצלב" כבשורה טובה - והוא כן. אולם המסר הרומי של הצלב יכול להסכם כך: אל תגעו ברומא. או יותר בחריפות: קיסר הוא המלך. מלך עם קapitalize.

שלישית - וזה מופתע לרבים - שני הגנבים לעגו לישוע. מתי כותב, Matthew 27:44. מרק מדווח את אותו הדבר (מרק 15:32). כך מתחיל הסצנה. אבל לוקס מספר לנו שמשהו משתנה.

לפני שנ转向 לוקס, אני רוצה לספר לכם על תקרית אחרונה בסין. כנסיית בית הציגה תמונה של ישוע על הקיר שלה, ופקידי ממשלה מקומיים רצו שסמלי סמכותם יהיו גלויים באותו אופן. לבסוף, הוצבו תמונותיו של הנשיא שי ושל מושל מקומי - שי בצד אחד של ישוע, המושל בצד השני. אבל זה התפוצץ. המתפללים התחילו לפרש את התצוגה כפושעים שניים לצד ישוע. אם הזיכרון שלי משרת אותי, כאשר גילו זאת, הוסרו התמונות בקרוב לבקשת הפקידים.

עכשיו, חזרה לבשורת לוקס. משהו קרה לאחד מהגנבים האלה כשהוא נתלה על הצלב. הוא השתנה - עמוקות. ברגעיו האחרונים הוא בא להאמין בישוע, שגם הוא היה מת. זה צריך להיות מפתיע, כי מי מאמין באדם סובל ומת? בדרך כלל סצנה כזו לא מעוררת השראה. ומה בדיוק האמין הגנב על ישוע? איך ולמה זיהה הגנב גדלות כזו באדם עצמו שלפני כן לעג לו?

לוקס נותן לנו רמזים. בואו נתמקד בכל מה שלוקס אומר לנו. אולי הוא אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לראות ולשמוע.

זירת הצליבה

Luke 23:32-33).

ארבע מילים פשוטות: "שם צלבוהו". פשוט. ללא קישוט. ובכל זאת, השיא השקט של הכתוב וההיסטוריה האנושית.

לוקס ממשיך:

...שם צלבוהו, והפושעים, אחד לימינו ואחד לשמאלו. וישוע אמר: "אבינו, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים". והם השליכו גורלות לחלק את בגדיו. והעם עמד והביט, והשליטים לעגו לו, ואמרו: "הוא הציל אחרים; יציל את עצמו, אם הוא המשיח של אלוהים, הנבחר שלו!" החילים גם לעגו לו, ונגשו והציעו לו יין חמוץ ואמרו: "אם אתה מלך היהודים, הציל את עצמך!" וגם כתב היה מעליו: "זהו מלך היהודים. (לוקס 23:33-38)

בואו נציין ארבעה תצפיות:

ראשית, אנו שומעים את אשר אמר ישוע: “אב, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים” (23:34). נשוב לדבר זה הנפלא בעוד רגע.

שנית, אנו מבחינים במה שאחרים אמרו: “הוא הציל אחרים; יושיע את עצמו, אם הוא המשיח של אלוהים, הנבחר שלו!” (23:35). שימו לב כי קולות לועגים אלו מזוהים כ”השליטים“, כנראה פקידים בדרגה גבוהה, ודבריהם מודים במשהו חשוב מאוד. נשוב גם לכך.

שלישית, אנו מבחינים במה שאמרו החיילים, כאשר הם לועגים לישוע עם יין חמוץ: “אם אתה מלך היהודים, הושע את עצמך!” (23:37).

לבסוף, ישנו שלט מעל ראשו של ישוע: “זהו מלך היהודים” (23:38).

אלו הם המראות והקולות אשר התורים תפסו. אך כיצד הבינו את הכל? כיצד הגיבו? לוקס מספק לנו פסוק אחד על התור הראשון: אחד מהפושעים שהוצאו להורג התלוצץ עליו, ואמר, Luke 23:39)

אם ניקח את הדברים האלו באופן מילולי, ייתכן כי התור הזה קורא לישוע להושיע אותו: הושע את עצמך ואתנו! אך כדי לא לטעות ולחשוב כי זהו אמונה מושיעה, לוקס אומר כי התור הזה “התלוצץ” על ישוע. הוא נזף בישוע, אמר מתי. לצוות לישוע לבצע ישועה היה מהלך נואש לגרות את ישוע לפעול, כמו התגרותו של ילד בוגר: “מה אתה, פחדן? מאחר שאתה גדול כל כך, אני מאתגר אותך לעשות זאת.” הוא מנסה לעורר את ישוע לפעולה, ולא להביא בקשה רצינית של אמונה.

תור זה לא הבין מי ישוע. טקטיקות מניפולטיביות כאלו לא היו יכולות להצליח.

אך התור השני – זה שעליו לוקס מדגיש – השתנה. מה שמגיע אחר כך הם דברים המשקפים את התחדשותו האישית, את לידתו מחדש:

אבל השני גער בו, ואמר, "האם אינך ירא את האלוהים, מאז שאתה תחת אותו גזר דין של גנאי? ואנחנו אכן בצדק, כי אנו מקבלים את השכר הראוי למעשינו; אבל האיש הזה לא עשה דבר רע." ואמר, "ישוע, זכור אותי כאשר תבוא אל ממלכתך." ואמר לו, Luke 23:40-43)

הגנב הזה מכריז שלושה דברים גדולים:

אנו חוטאים.

הוא גער בגנב הראשון, וזיכר אותו באלוהים ובגזר דין הגנאי שלהם. אם אוכל להרחיב את דבריו, הוא שאל את הגנב הראשון, "מה לא בסדר איתך? אתה ואני, אנחנו הולכים למות בעוד כמה שעות. האם זו הדרך שבה אתה רוצה לסיים את חייך, על ידי עשיית אותם דברים שעשית בחייך? הלא תירא את האלוהים? כי אנחנו הולכים לפגוש אותו בקרוב."

הגנב הזה פוחד כעת מצדקת האלוהים: "ואנחנו אכן בצדק, כי אנו מקבלים את השכר הראוי למעשינו." הוא אומר, "אנו ראויים לזה. אתה ואני יודעים את החיים שחיינו."

למצוא צדקה בצליבה של עצמו היא הודאה יוצאת דופן. למעשה, אנשים רבים היו מתחברים איתו אם הוא היה רועד על העודפים של הצליבה הרומית, על ההשפלה המדהימה והכאב הנורא. (המילה "נורא" נגזרת מ"צליבה".) אבל דעתו של הגנב לא הולכת לשם. הוא לא חושב על הרומאים. במקום זאת, הוא חושב ברמה עמוקה יותר ומהותית יותר - על האלוהים ועל חייו שלו, ואומר, "אנו ראויים לזה. אנו חוטאים מהסוג הגרוע ביותר." זה מה שהוא אומר על עצמו.

אבל אז הוא מדבר על ישוע, וזה המקום שבו טבעה ההשתנות המדהימה של הגנב נעשית ברורה יותר.

ישוע אינו חוטא.

הגנב השני מכריז "... אבל האיש הזה לא עשה דבר רע."

שעות קודם לכן הוא לעג לישוע. עכשיו הוא רואה רק תמימות. מה השתנה?

אולי זו הייתה התצפית הראשונה שציינו קודם מהקטע של לוקס. הוא שמע את ישוע מתפלל, "אבינו, סלח להם." מי היה אומר דבר כזה? בכל פעם שאני שומע את המילים האלה מישוע - ואפילו כשאני מצטט אותם בעצמי - אני תמיד חושב שאנחנו עלולים ליפול לשטחיות. כי זה לא רק ישוע אומר, "היי, בואו נהיה נחמדים. סליחה היא נחמדה." במקום זאת, עלינו לזכור את הסצינה שבה הוא אמר את המילים האלה, ואיך הם היו עבור האנשים עצמם שדחפו קוצים דרך שורשי הידיים והעקביים שלו, והוסיפו על כך כלים שונים של לעג. זה לא רק טוב; זה טוב מטורף.

שוב, מי עושה את זה? הגנב על הצלב היה צודק אם הוא ראה ושמע את זה וקבע: "האיש הזה לא אחד מאיתנו. אנחנו עשינו הרבה דברים רעים. זה למה אנחנו כאן. אבל האיש הזה הוא שונה."

פטרוס הושפע מהתנהגותו של ישוע על הצלב. אנחנו יודעים את זה מהאפיסטולה הראשונה שלו:

כשהוא נגדף, לא גדה; כשהוא סבל, לא איים… (1 פטרוס 2:23)

פטרוס מציין שישוע לא גדה, הוא לא איים. כי זה מה שאדם רגיל היה עושה אם היה מוצלב. אתה כנראה היית נשבע. אתה כנראה היית מגונה. אתה יכול אפילו לאיים. זה מה שאתה ואני כנראה היינו עושים. יתר על כן, אם היינו לוקחים את האדם הטוב ביותר שאנחנו מכירים, מה הוא היה עושה? אפילו אם הוא לא היה עושה את כל הדברים האלה, הוא יכול היה להחליק פנימה לתוך ייאוש ופסיביות. אבל ישוע נשאר פונה החוצה, מתפלל למטרידיו. אולי זה כאשר הגנב מבין: האיש הזה לא כמו אנחנו.

ישוע הוא מלך.

זה המסקנה המדהימה ביותר מכולן. הגנב רואה אדם גוסס - מוכה, לעג, חסר אונים - ואף על פי כן הוא אומר, "זכור אותי כאשר תבוא למלכותך." הוא יודע שישוע, האדם הגוסס הזה, יש לו מלכות.

אבל איך? זה יותר מסיכום שיש לזכור כי ישוע הוא חף מפשע. הוא אומר שישוע הוא מלך. אולם הוא לא ראה את התכשיטים המלכותיים האופייניים - אין תהילה, אין עושר נראה לעין, אף אחד לא התגייס לשחרר את ישוע מן הצלב, ולא הייתה שם צבא נראה לעין שמוכן לעשות מלחמה למענו. האם השודד ראה סימנים כלשהם של כוח מלכותי בישוע? זכור כי הצלב הרומי הוציא כל כוח אנושי, שלא לדבר על כוח מלכותי - ואפילו את הכוח לנשום.

שוב, למה השודד יחשוב שישוע הוא מלך עם ממלכה? בואו נחזור לצפייה השנייה שלנו מן הטקסט של לוקס. זכור כי השליטים לעגו לישוע על הצלב, ואמרו - והאם נאמר, הודו - "הוא הציל אחרים." הם לא מכחישים זאת. הם לא אומרים כי הוא טען להציל אחרים, או שאחרים טענו זאת בשמו. הם פשוט מציינים זאת. הם מודים בذلك. הוא הציל אחרים.

אבל מה אתה חושב כי "להציל" פירושו כאן? איך הם משתמשים במילה? הנה מה שנראה כי זה אומר. כאשר הם אומרים "בואו נראה אם הוא מציל את עצמו", הם מתכוונים שישוע יכול להציל את עצמו ממוות. וכך כאשר הם אומרים "הוא הציל אחרים", אנו עשויים לתהות אם הם ידעו על האנשים שישוע החיה מן המתים? נכון כי תחייתו של לזרוס התפרסמה מאוד (יוחנן 12:9-11), וזה משהו ש"השליטים" האלה היו אמורים לדעת עליו.

השימוש שלהם במילה "הציל" נראה כי הוא כולל מעשה של כוח שמציל ממוות. הם מודים כי הוא הציל אחרים ממוות.

הם יכלו להודות בذلك כי לא היה להם פחד מן האמת יותר. למה לא?

בואו נדבר על הפסיכולוגיה של הרוע. האם ידעת כי כאשר הרוע עומד לנצח, הוא יכול להודות באמת בגלוי? זה בגלל שדעת הרוע מאמינה כי יש משהו חזק יותר מן האמת, והוא המוות. ישוע עומד למות בקרוב, אז הם יכולים להודות בذلك - הוא הציל אחרים. למעשה, הם נהנים ללעוג לו עם האמת ברגעיו האחרונים.

אני מתבייש לומר היכן למדתי זאת על הרע. צפיתי ביותר מדי סרטי ג'יימס בונד כשהייתי צעיר. לעתים קרובות לקראת סוף הסרט, ג'יימס בונד היה נתפס על ידי האדון הרע, מוכן להרוג את ג'יימס בונד בדרך מוגזמת. אבל קודם, הנבל מספר לג'יימס בונד את האמת: אתה צודק. יש לי תוכנית רעה. ותן לי לפרוס אותה בפניך, כדי שתדע כמה אנשים תמימים ימותו - ולא תוכל למנוע זאת.

הנבל לא צריך לפחד מהאמת, אלא משתמש בה כדי לסובב את הסכין, כדי להפוך את המוות ליותר נורא. הוא מאמין שאין סכנה בכך, כי הרע יכול להרשות לעצמו לספר את האמת כאשר המוות ישתיק אותה.

"הוא הציל אחרים." מת कब הבין הגנב על הצלב כי אמירה זו נכונה? האם לא היה זה סימן לכוח המלכותי האחר-עולמי של ישוע, אפילו להציל כמה ממוות? ומה עם דברי החיילים, "אם אתה מלך היהודים," והדיבור על ישוע כ"המשיח של אלוהים, הנבחר"? איך הם קיבלו את הרעיונות האלה? מת कब מתחיל הגנב להבין כי סצנת הצליבה מלאה באמת, אף כי הלעג הוא הכוונה?

בשלב מסוים הבין הגנב כי ישוע הוא מלך. אולי היה זה התצפית האחרונה שזכר לוק, אשר חתמה זאת, כלומר, השלט מעל ישוע שקרא, "זהו מלך היהודים." הנה זה. הוא מלך. זה כתוב מעל ראשו. אירוני, אבל נכון.

זכור מה הייתה ההודעה הרומית של הצלב. קיסר הוא המלך. אבל הודעת הצלב של ישוע הייתה שונה למדי, עם הצהרה פומבית של מלך אחר: זהו מלך היהודים. הצלב שלו אמר זאת ממש.

מה לעשות עם אמיתות אלו? הגנב מתחנן אל ישוע בכבוד, ״זכור אותי כאשר תבוא אל ממלכתך.״ באופן בלתי יאמן, הוא מבקש כניסה אל ממלכתו של ישוע, למרות שממלכת רומא אינה רוצה בו. כנראה שאף ממלכה עליונה (אם הם ידעו מה הוא עשה) לא תרצה בו. אבל לגנב זה יש את האומץ, החוצפה, לבקש מקלט בממלכתו של ישוע. מדוע יקבל איש זה ״שלא עשה דבר רע״ את הפושע הזה?

אבל הוא כן.

ישוע עונה בחסד נושף: ״היום אתה תהיה עימי בפרדיס.״ אני אקח אותך.

פרדיס.

חבר אמר לי פעם שכת המעגל שלו האמין כי הגנב חייב לתפוס את הרמה הנמוכה ביותר של גן עדן. אחרי הכול, הוא היה עבריין, ונראה היה כי הוא ייכנס (בקושי) אל המקום הנמוך ביותר של גן עדן. אבל חברי הצביע על דברי ישוע בפני חבריו לשעבר: ״אתה תהיה עימי בפרדיס.״ הוא אמר, ״אני לא אכפת לי היכן זה - זה יכול להיות על השולחן הזה לכל מה שאני יודע. אבל אם ישוע שם, זה המקום שאני רוצה להיות. וזה נשמע כמו פרדיס.״ זה השלמות שנתן ישוע לגנב, השלמות של מקום הנקרא פרדיס, שם ישוע עצמו יהיה.

אבל יש גם את המיידיות. כי הוא אומר היום. לא מתישהו בעתיד הרחוק. זה לא תלוי בהוכחה או בשיפור עצמו. היום - זה מיידיות. ישוע לא מכניס אותו לתהליך מוסרי ארוך של פיצוי על חייו הפרועים. במקום זאת, הוא מכריז על מתנה מיידית.

האם זה דוקטרינה?

הערה אחרונה אחת כשהסוף. בכנסייה אנחנו מדברים לעתים קרובות על דוקטרינה, כלומר, תורה. אחת מדוקטרינותינו היא הצדקה באמונה בלבד. לחלקם ביטוי זה נשמע מופשט, סטרילי או פשוט ״כנסייתי.״ אבל סיפור קצר זה של הגנב על הצלב מגלם ומא ilustrir את הדוקטרינה הזו.

הוא לא מקובל כי הוא טוב. הוא לא מקובל כי יש לו זמן לתקן את עצמו. הוא מקובל כי הוא בוטח במשיח. אמונתו אינה בו עצמו — היא במלך לצידו. אנו יודעים זאת כי הוא שאל את ישוע בק humility לבוא למלכות, ולא דחף אותו ולא מנע ממנו. למרות היותו חוטא, הגנב הזה מקובל עם הכרזה מדהימה של קירבה ומלאות. היום. גן עדן.

אם אתה הולך עם המשיח זמן רב מספיק, בסופו של דבר תרגיש מוצף — מציפיות, מחובות, מרשימת הדברים הארוכה שאתה צריך לעשות. רשימה זו היא אמיתית וטובה, כי ישוע אומר לנו לאהוב את שכננו, לכבד את האם והאב, להתטביל, לספר את האמת וכו '. אלה כולן לצמיחתנו, לשירות אהבה לשכננו ולתהילה של אלוהים. אבל לפעמים נרגיש מוצפים, מעוכבים או אפילו מבולבלים. כאשר זה קרה, חזור לגנב על הצלב. זכור כי במרכז אמונתנו אינה מעשינו, אלא מתנת המשיח. אנו מוצדקים באמונה בלבד, כלומר במשיח בלבד. בו יש לנו אמונה, וזה עושה את כל ההבדל.

דוקטרינה זו אומרת לנו כי יש משהו חזק יותר ממוות. המשיח ומלכותו השמידו את המוות. זאת האמת.

גן עדן ניתן מיד לפושע. שבח לאלוהים על רחמיו. תן לכל אחד מאיתנו להגיע אליו ולבקש כניסה למלכותו, אם לא עשינו זאת כבר.

הרב מארק מוזר הוא כומר של כנסיית ניו לייף פרסביטריאן, גלנסייד, פנסילבניה.